סערה בכוס תה

גם אנחנו כמו שאר העולם עוקבים באדיקות כזו או אחרת אחר מצב השלגים בוושינגטון בירתנו. רחובות בוסטר, שאפשר לתארם בימים אלו באופנים שונים אך ודאי שלא כלבנים, זעקו השמימה, ונדמה היה כתפילתם נענתה כאשר חזאי ניו אינגלנד צפו לנו אתמול סופת שלגים איומה. שיחת היום היתה כמובן מזג האויר הצפוי לנו, כשהנוכחים מעלים מיני השערות ביחס לגובה השלג העתידי. אח"כ כבר תהינו האם בתי הספר יפעלו כרגיל, ואסף נערך ליום עבודה בייתי. המחשב, ששב לחיים, תודות לטכנאי הבייתי (ומאז שבק סופית, אבל לפחות רב החומר ניצל), מהבהב באדום אימתני ומזהירנו כי אם כל הסופות תנחת לפתחנו לקראת השעה שלוש ועד אז נאלץ להסתפק במתח שלג סתמי או כמו שיהלי קבע, "בבוקר תהיה סערה ובשלוש תתחיל הסופה".

בוקר. אני מציצה מחלון ביתנו. שלג אין. המחשב מעדכן כי "הסערה" תתחיל רק ב10. הגן של הגר עדיין מתפקד אבל מערכת החינוך הציבורית נבהלה ומשתתקת, והצג שוב מעדכנני כי בתי הספר יהיו סגורים היום. יהלי זוכה לSnow day בייתי ואנחנו יוצאים לפלס את דרכנו באין שלג, במשימת הבאת הגר אל הגן ומספר קניות לפני הכניסה למצור השלגי. בין אפסון הילדה לרכישת קוטג' כמה פתיתים מתחילים לעופף באויר. "הסערה החלה" מכריז המושב האחורי.
בהילות באויר, מזרזת צעדינו, ואנו שבים חמושים גם בחומוס וחלב אל מקלט ביתנו, בכדי לגלות, שאופס, הסופה נדחתה לחמש. בינתיים גם הסערה שככה ונחה, נמה שנתה ואף שכחה להתעורר לדייט של חמש. אח"כ כבר החשיך, ואנחנו פנינו למפעלות הלילה ומי כבר זכר להציץ מחלוני? ובבוקרו של יום המחרת שוב מציצה מחלון ביתנו, קצת קצת לבן מבצבץ לו בצדדים. זה שלג זה? רק זנבנבי שאריות. לרגע אפשר כך היה נדמה לראות לבוסטר את הלבן בעיניים, אבל שמש נעימה ממיסה את סופת השלגים במחי קרן, ועד שסיימתי לפזר ילדים כבר כמעט שלא נותרו עקבות לפארסת האתמול.
וכך לא נותר לנו אלא להצפין אל הצד הקנדי של האמריקה, שם לוחשים יודעי דבר, יש שלג אמיתי. בכל שנה אי שם בסביבות הפברואר פוצחים הקוואבקיאנים בחגיגות לכבוד מזג האויר הקפוא והמשלג, ואנחנו צמאי לבנבנות עוד מימים ימימה, תכננו בכלל להגיע לארועי הפתיחה של קרנבל החורף הזה. אבל למזג האויר כידוע חוקים משלו וסוף השבוע ההוא התאפיין בטמפרטורות נמוכות מדי אפילו לבוסטרים קשוחים כמונו (משהו בסביבות ה30- מעלות), וכך מצאנו עצמנו אור לסופה שלא היתה מצפינים לQuebec City כדי להספיק להנות מקצת שלג, שניה לפני שהפסטיבל מסתיים.
באומץ לב החליטותנו הפעם לצאת עם אור ראשון אל המסע הארוך. שמונה וקצת בבוקר, האוטו עמוס במזון, צעצועים, קצת מוזיקה והרבה בגדים חמים. בכדי להגיע במצב צבירה סביר יחסית, אחרי שמונה שעות הנסיעה הצפויות, החלטנו לבצע עצירת התרעננות אי שם במפעל של בן אנד ג'רי'ס אשר בוורמונט. אין כמו הבטחה לגלידה בכדי לאושש ליבו של זאטוט שקצה נפשו באוטו (בגרסת היהלי: "אוף, מתי כבר נגיע?" או בגרסה ההגרית: "Ouuuuuuuut!!!"). המפעל שנראה בערך כמו קופסת גלידה, מציע סיורים מעל קו הייצור, שכמובן לא פעל כשהגענו (ראינו סרט...), אבל למי אכפת? העיקר שבסוף מחלקים טעימות חינם, שהילדים שוחררו לרגע מחגורות הבטיחות, ואפשר להמשיך בכוחות מחודשים לקטר לאמאבא באוטו.
ערב. מפלס הלחץ במושב האחורי עולה. שאגות הout מחריפות ואנחנו מנווטים את עצמנו בערבות קוואבק המשלגת(!) מחפשים את המלון. שני ילדים מחורפנים, ואבא ואמא, מחפשים קצת מזון לפני המנוחה של הלילה, ומישהו למעלה זימן לנו אל מול מחוז חפצנו מסעדה איטלקית, עם מלצרים נחמדים שלא נשברו גם אחרי ששפכנו מיץ והפכנו כסא ובכלל הרעשנו מדי, כיאה לשני ילדים מחורפנים, ואבא ואמא, שנסעו קצת יותר מדי ליום אחד.
אבל אין כמו שנת לילה טובה לסדור עיניינים שכאלה, ואנחנו חמושים במיטב האופנה האלפינית יצאנו לכבוש את הררי השלג שחיכו כל כך בשקט עד שנבוא. מתחם הפסטיבל כלל אינספור אפשרויות להחליק על השלג ועל הקרח, פסלים, טירה אחת קפואה והרבה קנדים קשוחים במעילים שאח"כ גילינו שבכלל מסתובבים עם קצר ממתחת ורק אנחנו החננות מבוסטר מסתירים מלמטה הררי סוודרים.





הטירה















פסלי השלג

באגף הקקפוניה קבלנו הרבה קוואבקנים בבגדי ים שהתפלשו בשלג










קוואבקים משוגעים בלהיטי אפנת החורף המקומית

ואת Bonhomme, מלך הפסטיבל, מין איש שלג עם חיוך קצת תפלצתי שמיד הפך ל"בונון" על ידי נסיכת הבית, שאמצה אותו לחיכה יחד עם מיקי מאוס ושאר חבריו גיבורי תרבותה החדשים.





























בונון - מלך השכונה החדש

יומנו הראשון התאפיין בהרבה תורים ומעט עשייה (בעיקר כי נגמרו המזומנים והATM המקומי סרב בחוסר נחמדות קנדית לא אופיינית להתייחס לכרטיס האשראי המאוד אמריקאי שלנו), ואנחנו שמצאנו עצמנו עם שני ילדים קפואים מעט מדי מן הרצוי יצאנו לצוד קצת חום ושקט בבית קפה בעיר העתיקה של קוואבק. סיור קצר גילה רחובות יפים והרבה מסעדות איטלקיות דווקא, אבל קפה אין, ואנחנו לאור המצב עברנו לplan B שכללה ילד בעגלה וילדה על הכתפיים, עוגיות בסופר והתחממות כללית כולל קפה ושוקו בחדר במלון.
למחרת כבר היינו ערוכים היטב. את התורים לנקניקיות החלפנו בסנדוויצ'ים שהכינונו מבעוד מועד כלומר בערב,
שאריות קולינריות של תורים ארוכים מדי

ככה שותים אלכוהול אצל הקנדים. $7 והכוס נשארת אצלך














וכך מצויידים גם במזחלת השלג שלנו שנקנתה אי שם בשלהי החורף שעבר ושמעולם לא הצלחנו להשמישה,

יצאנו לעוד יום של גלישות שלג, מגלים את המלכה האמיתית של פסטיבל החורף, שלא פספסה אף החלקה כל זמן שהיתה ערה.

רפטינג שלגי - הגר דורשת more

יום ההשתובבות השלגי הסתיים במטח של שלג שהזכירנו שלעיתים גרמי השמיים קצת פחות נעימים, ואנחנו המשכנו בתכנית האמנותית שכללה ארוחת ערב של לפני המסע דרומה, ועוד סיור לילי בעיר העתיקה על שלל תאורת הChristmas שנשתכחה לטובת תיירים כמונו, ושמחה את ליבנו בדרך לאוטו שיובילנו כל הלילה דרך סופה לבנבנת אל בוסטר, עירנו המעתירה ונטולת השלגים.

מבט לילי אל העיר העתיקה

עוד משהו - בינתיים שוב הגיע עוד בוקר ואנחנו התעוררנו אל מיני סופה או שמא היתה זו רק סערה, אבל בוסטר שלנו שוב משלגת, יבוא אישי מקנדה הרחוקה.

שנת החורף שלי

ערב שבת. הילדים ישנים. אסף מנסה להציל את המק שלנו שקרס לעת בוקר וממאן להתאושש. כוסות היין של ארוחת השישי פזורות ברחבי הבית וכך גם הכביסה, הצעצועים, מעילים, תיקים ועוד מיני חפצים (סוודר אחד, שני מכתבים, עיתונים, קופסאות פלסטיק, סרגל מתכת, עוד קופסאות, עוד תיקים, ציוד הגן של הגר, שקית חומה, ועוד היד נטויה). בלאגן אופייני של סוף יום וסוף שבוע, ואני שרועה על הספה מתלבטת אם להרדם או סתם להתעפץ. רסיס מחשבה לסידור הבית חולף במוחי ומיד מטואטא הצידה, מפנה מקום לתהיה המקורית (לישון או לא לישון? זו השאלה), כי הרי לשם מה? מחר בבוקר עם התעוררות זאטוטי הבית, ישוב האי סדר אל קנו, כאילו לא היה פה סדר של רגע, ובמצבי הנוכחי נדמה כי כל תזוזה מיותרת, היא אכן מיותרת להפליא.
ימים של תחילת פברואר, מזכירים לנו כי החורף עוד ארוך ארוך, וקר. כן, קר בבוסטר שלנו אבל אין פה שלג, ומזג האויר המשונה הזה, מותיר זרזיף של שיממון בחלל האויר המקפיא. ללא הדרת עטרת הלבן לבן הזה, עובר עלינו מן חורף גמלוני, סתמי, משמים. קר אצלנו. סתם קר וזהו. מה עוד יש לומר? קר.
ובין שגרת קימה וארגון צאצאים לשגרת כביסות ובישולים אני זונחת את טרדות הבית ומתקפלת אל שנת חורף, מצמצמת פעילות, מרחיבה היקפים, ומחכה לשלג או לאביב, אולי לשיבה הביתה, לימים טובים יותר, לבוא המשיח, כנראה לסוג של ריגוש שיעורר אותי לפעילות פחות מאוזנת (פיזית ונפשית).
הרבה תהיות חולפות באויר הצונן של בייתנו, לאחרונה גאוגרפיות בעיקר. שנת החורף שלי גורסת שהייאוש פה כבר קצת פחות נוח, ועם זאת גורמים אחרים מושכים ומושכים, ואני מלכת הלבטוטים וההתחבטויות, נמתחת ונקרעת בין יבשות, ממאנת להחליט ולהיות שלמה, ולו לרגע אחד.
ובינתיים ימות החורף של שיגרת אין שלג חולפים עלינו, ואבא שב סוף סוף ממרחקים. הגר עוד הגניבה דלקת אוזניים לציון חוקת "אבא איננו - מישהו חייב להיות חולה", ולזכותה יאמר שהפעם היתה במיוחד מתחשבת ואת החלק נטול השינה כבר חלקתי עם אסף. האבא, עם זאת כבר מתחיל לתכנן תכנוני תכנונים של סיורים ברחבי האמריקה, ואני מנסה כמו ההולנדי ההוא לעמוד עם האצבע בפרץ, בינתיים בהצלחה למחצה (קרי משהו צפוי אבל עדיין לא במצב מספיק קונקרטי שאהיה מודעת ואתחיל להתכונן לקרייסס הבא).
וכך בשגרת יומנו צאצאי הבית מאופסנים מדי יום במקומות בהם מבוגרים אחראיים ממני משעשים אותם במיני שעשועים. יהלי הולך ומחכים בגן של הגברת ריאן (שאף זכתה בפרס בתחום החינוך המדעי. ואני שמתחילה להתחקות מחדש אחר המערכת המכונה חינוכית בארץ הקודש מנסה להתענג על רגעים כנראה כמעט אחרונים של חינוך אמיתי). בין פעילויות מדעיות בחקר המים, לכתיבה וקריאה, וחשיבה כמותית, למשחק חופשי, הרבה יצירה, הצגות, ושאר עיסוקים, לא נותר אלא לסכם את פעילויותיו של היהלי, בציטוט המפלא המסכם כל יום ביומו "כייף, כייף, כייף" ואין תוספת, בין אם כי כבר נמאס מתחקיריה של אמא או סתם כי באמת מה כבר יש להוסיף.
גם הגר מצטרפת ובערבו של יום ממאנת ללכת הביתה. היא אמנם עדיין שמחה לראותני אבל אז היא שבה לאטרקציות יותר חינניות ורק איומים של הפקרה תוך גנית משכנעים את הצאצאים שלי להצטרף אל אמא למסע המפרך אל החום הבייתי.
החיים בבוסטר אמנם מייטיבים עם צאצאי הבית, אבל הבית עצמו אינו במיטבו. גשם אחד הוריד יגונו כרגיל על ארונות המטבח, והנזילה הקבועה הפכה לארון שקרס ורק נס שכזה (בכל זאת גם לי קצת מגיע) מנע מכלי האוכל שלנו לסיים אחר כבוד על רצפת המטבח. אח"כ נסתם המדיח, וגם הכיור הצטרף למסיבה. יומיים חלפו, וחואן (אב הבית) האיש שלנו, בא ותקן ופתח על הדרך גם את הסתימה התורנית של האמבט. בינתיים המדיח קרס ונטש אותנו, ועכשיו אנחנו מקווים (תוך שטיפת כלים אינסופית) שסוף סוף יוחלף, באחד קצת יותר שקט וסמפטי, שיהיה מסוגל לפחות לנקות הכלים גם אם לא נשטפו למשעי רגע לפני הכנסתם.
וראשי המלא תהיות של חורף מתלבט באם אלו רק תחלואים עונתיים, או שמא הבית הזה מנסה לרמז רמזים, כי הגיעה העת להפרד כידידים? או אולי גם הוא מנסה ללא הצלחה יתרה לנום לו שנת חורף, מחכה לימים חמימים שיובילו אולי לפתרונים מחכימים?