מצב רוח פיתה או "אבא הלך לעבודה..." - פוסט מסכנים נוסף

חופשת עונת החגים חלפה עברה לה, גם הג'טלג מאחורינו, ועם זאת אנחנו עדיין מתקשים לייצר מחדש שגרת חיים ייצרנית. הילדים אמנם בגנים, אבל יהלי כבר כמעט שבועיים מסיים את הגן ב2:25 במקום בארבע, כי סשן חוגי אחר הצהריים שלו טרם התחיל. הגר צועדת לגנה אף היא, אבל פרץ ה-Terrible two האופף אותה עוד מימי גיל שנה בערך, רק מחריף בימים אלו כשיום הולדתה השני מתחיל להפציע באופק, והילדה משתטחת על שטיחים ורצפות על בסיס דו יומי לפחות, ובין בכי לבכי דורשת מו(צץ) או (בק)בוק או טלויזיה, שלושה אובייקטים שאמא שלה מנסה לצמצם את רגעי המגע עמם, וכך נוצר עוד גורם לבכי הקורע לב שמשכיח אמנם את הסיבה המקורית אבל לא מצמצם את ממדי הקקפוניה הבייתית. ואבא? אבא של צאצאי הבית בעיקר נודד מערבה. אחרי החופש היזום והכפוי אסף בילה את השבועיים האחרונים (לא כולל אפטר של שבת בבוסטר הקרירה) אי שם בערבות הקליפורניה, בעוד אנוכי מגלה מחדש את נפלאות החד הוריות.
אז מי אמר שאין שגרה? כבר שבועיים ימים כמעט אני נאלצת להשקים עצמי קום ב6:30 בלי הקפה שלי שמגיע בד"כ אלי למיטה (בעזרתו האדיבה של אסף כמובן). אכן, יהיו ימים של השקמות מוקדמות יותר, אבל אחרי לילות העירות עם הגר (כן, הילדה עוד לא ישנה לילות שלמים. היא עדיין מתעוררת למים ומוצץ, לקצת שיר של אמא כמאמר הפזמון "ארבע לפנות בוקר לא נרדמת לבד קשה לי ללכת לישון", קצת יד אולי, או נחמה, אבל מה לעשות? אני עייפה) מי סופר. התארגנויות של בוקר, ריצות בשלג, אפסון ילדים והופ כבר 9:30, אפשר לנוח שניה לפני כלים, כביסה, סופר ושאר מרעין בישין? היום קצר, בשתיים שוב צריך לצאת, ואחרי לילה הזוי אני חייבת איזו שנת צהריים קלה. וכך בין סידורים לאיסוף ילדים הרבה יום לא נשאר, ובשעה ההיא הפנויה אני כבר מתמקמת לי בתנוחת פיתה מצויה אל מול הלפטופ ובוהה בהרבה זבל ישראלי. קצת "עונת החתונות", שוב "מחוברות" (סוף סוף העלו לי את כל העונה), ולשיכוח המצפון "הכל דבש", שנרגיש שבתוך כל המישמש הזה מתערבב גם משהו קצת יותר איכותי.
אבל כידוע כשאבא איננו הכל יכול לקרות, ובין ימי השגרה גם הפורענויות צונחות. בימות השבוע הראשון מצאתי עצמי עם ילדה מקיאה את נשמתה כל הלילה. 23:30 - הקאה ראשונה, הענן והמיטה נפגעו קשות. ברגעים אלו אני עדיין מתקשה להחליט מה עושים קודם. לפחות הפעם אני יצאתי נקי. הענן מקולף ונשלח לאמבטיה, הגר מפתחת דציבלים חדשים, מהמצב, מהענן, מהעייפות, והלילה וגם לי מתחשק להתיישב על כסא ליד ולהצטרף לזמר הכללי (תוך תמיהה שהולכת וגדלה עם חלוף הליל כיצד יהלי עוד ישן בתוך הבלאגן שמסביב). אבל אבא איננו וגם אין מבוגר אחר שיתנדב להיות אחראי, ומישהו צריך לתפקד. אמבטיה של חצות, ואמא מוכרת להגר את פיג'מת הכבשה התואמת כענן-כבשה, וקצת שקט וניקיון מתחילים להסתרר. אח"כ כבר ביליתי את שאר הלילה על השטיח, תחילה כי הגר מיענה להפרד ולבסוף כי גיליתי כי סבב ההקאות רק התחיל, ומתוך חצי שינה כבר למדתי לזהות קולות של לפני, לבצע זינוק מקדים ולייצר הקאות נקיות למדי (אם לא מחשיבים את הרצפה שזכתה לאין ספור ניקיונות של ליל, עד לרגע ההארה האחרון שבו נזכרתי להביא דלי) שהשרידו את הענן-כבשה במצב נקי כל כך שאפשר אפילו היה לשלח למחרת את הילדה לגן עם הענן החדש שבתוקף של כמעט שנתיים סורבה להפרד. כן, כן, בישראליות רבה ומתוך מותשות של אם חד הורית (וגם מתוך הסתכלות על הר הכביסה שנוצר בליל והידיעה שאם לא אהיה לבד לא אוכל לחסלו) עם אור ראשון כשהילדה קמה מלאת עוז ועיזוז כאילו כלום, החליטותי לשלחה לגן וכל היום קיוויתי שלא אצטרך לאסוף אותה באמצע היום. מישהו למעלה הפעם הקשיב לי ושאר השבוע עבר בשלום.
אסף חזר וטס שוב, וילדינו לעת ערב כבר פיתחו נוהג לשאוג "אבא" בכל פעם שהרוח מנענעת קמעה את דלת הבית במין קולות שיקשוק של טרום פתיחת דלת, אבל אבא איננו ושבוע חדש יוצא לדרכו.
תחילתו בחולי אחר, הפעם שלי. לא עזרו איומי ההקאה הפרטיים שלי, אסף יצא לדרך, ואני ביליתי את הלילה באופן סביר יחסית, מתוך תקווה שהבוקר יביא קצת מרפא מנחם. אבל את בוקר המחרת העברתי בקושי, על סף עילפון תוך ניסיונות שכנוע של צאצאי להקל על אמא המסכנה. יהלי הסכים להתארגן מהר אבל רק אחרי שיקבל שוקו והגר נרגעה לרגע רק בכדי להמשיך בבכי הקבוע דקה מאוחר יותר. וכך בעודי שרועה על הרצפה הבינותי שאין ברירה ואם אני רוצה לנוח קצת ולהשתקם יש למצוא כוחות אחרונים, לותר על אופציות ההקאה וההתעלפות ולהעיף הילדים כמה שיותר מהר מן הבית אל מבוגרים אחראים ובריאים ממני.

שעה מאוחר יותר עם בחילה ושני ילדים אני מוצאת עצמי סוף סוף באוטו מנסה להכניס את המפתח לסוויץ' ללא הצלחה יתרה. עוד שניים - שלושה ניסיונות והמפתח בפנים. לא מסתובב. לא, זה לא באמת קורה לי. מאבקים נוספים של סיבובים לכאן ולכאן, הופכים אלימים יותר ויותר תוך שההבנה נוחתת לאט לאט בקרבי כי זה אכן קורה, ובהחלט לי. בכי קל (הפעם שלי), כמה קללות והמפתח עדיין לא זע. זוז כבר. לא זע. הערכת מצב קצרה ממקדת אותי מחדש במטרת העל היומית ואני מתמלאת כוחות אחרונים זמנים להפליא של חסרי הישע, מוציאה הפמליה מן האוטו, עגלה, תיקים, ולדרך. צועדים. עשרים דקות מאוחר יותר, אבל באיחור מרשים מאוד אנחנו בגן של יהלי. שלב א' של המשימה בוצע בהצלחה, ואני שוב יוצאת אל הכפור. הגר מצטנפת בשקט, מצמצמת נוכחות. קר לילדה המסכנה. ארבעים דקות אח"כ היא ממאנת להוריד מעיל, נצמדת אלי בגן שלה, מנסה להרגע ולהתחמם נפשית ופיזית. ורק החולשה שלי והידיעה שאני חייבת לארגן אוטו עד אחר הצהריים מחלצים אותי מזרועותיה.

הסוף טוב. ה-AAA מגיע ומסובב לי המפתח. שעתיים של שינה מקלים קצת את המצב.

ערב. אבא סוף סוף בבית. שני ילדים ממאנים להרדם. הגר מכורת אמא (בשני פתחים), זועקת אלי ממיטתה. אמא שלה (נטולת ניקוד מרב תשישות) שרועה על הספה ואבא יוצא אל משימת הברור - מה רוצים מאמא:
אסף - מה את רוצה הגר?
הגר - אמא, אמא (בפתחים כמובן)
אסף - עכשיו אני גם אבא וגם אמא.
יהלי - אתה אבא
אסף - שבוע לא הייתי לא אבא ולא אמא. אז עכשיו אני שניהם
הגר - ???
אסף - את יודעת הגר אם את רוצה להגיד משהו את יכולה להגיד ליהלי (יוצא מהחדר)
הגר - ???
יהלי - כן, הגר? אני גם יהלי וגם אבא, מה את רוצה להגיד לי?
הגר - משתתקת מרב בלבול ותדהמה, ויש לקוות שעד שתצליח לפענח את החידה תרדם ותישן סוף סוף לילה שלם.

אמן ותודה.

השיבה הביתה (2) - סכומים ותחזיות

כמו בסיקוול זול, שוב חוזר הניגון ואור לחנוכה (אני נוטה להתפעל מחדודי לשוני בשעה זו של היום שאמנם אינה כה מאוחרת אבל הג'טלג בכל זאת משפיע..) הגיעונו כידוע לארץ הקודש החביבה עלינו, אנחנו, טפנו, וכמעט כל רכושנו, לסבב ביקורים, בילויים, והתחממות (היום זכינו ל19- כולל הרוח) של תחילת העונה.

מה נאמר? לא קלים הם חיינו, ואחרי שבועיים של התפנקות כללית מצאנו עצמנו נודדים חזרה אל ארצות הניכר הקפואות. לאור המצב הבטחוני שמחנו להזכר שרק טיסה אחת מצפה לנו ונסיעת האוטו מניו יורק לא נראתה עוד כעול בלתי רצוי. עם זאת אמצעי הבידוק בנתב"ג שלנו לא עמדו להתרגש, ואנחנו עלינו על מטוסנו ללא שקוף מזוודות, ללא שקוף הדודו (=דובי) החדש של הגר, ובכלל נדמה כי למרות הבטחותיה של דיילת הקרקע האוירה הכללית נרשמה כקלילה משהו, וגם המאבטחים האמריקאיים שהובטחו לנו בכניסה למטוס, לא זיכו אותנו בזיו פניהם ואנחנו נותרנו בכל זאת אוחזים בכמה נוזלים שכנראה לא היו מורשים אצל דוברי האנגלית. וכך באוירת הVIP של משפחה ביטחונית התיישבנו במחוזותינו, ומאז פחות או יותר הגר לא הפסיקה לבכות. יהלי נרדם כמעט עם העליה למטוס, גם הגר נאבקה קצת אבל לבסוף נרדמה. עד אור הבוקר האמריקאי, היא תספיק להרטיב את אסף (ואת עצמה כמובן. ולא, לא במים), להתעורר אין ספור פעמים ובעיקר לבכות בחוסר נחת שיאפף אותה בערך עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות של יומנו זה, עת צנח עליה חרפון מסוג אחר והיא הפכה לייצור מטורלל מסוג שונה, חביב בהרבה.

ללא מילים


יהלי לא נשאר חייב

יום האתמול, שהיה קר לא פחות, נוצל לנסיונות ראשנים של התארגנות. וכך בעודי מייצרת הר כביסה רב ממדי מחד, והר צעצועים שמתחרה בו בקלות מאידך, נמלא הבית ילדים מותשים, נטולי שגרה וזוג הורים התוהים כיצד יעבירו את ששת ימות החופש הקרבים ובאים מבלי לאבד את השפיות. או אז החלט לאשפז או להתאשפז, ואנחנו בחרנו בראשונה לעת עתה. הילדים מוקמו אל מול הטלויזיה ליום אחרון של בהייה כללית, שנגמר מקדם באופן יחסי רק כי עייפות הג'טלג הכריעתנו כולנו, ואחת אחד נפלנו שדודים.
אבל הימים עושים את שלהם, הג'טלג נמס לאיטו, וכך מעודדים קצת יותר יצאנו לחגוג את פרוס השנה החדשה הבאה עלינו לטובה (או כך תקוותנו לפחות), בארועי ה-First Night של בוסטר (יודעי דבר יודעים לספר כי בערבו של יום נמלאת העיר מיני הופעות אליהן ניתן להכנס בזכות הסיכה האלמותית שנרכשת מבעוד מועד, ולמרות הקור הארוע מומלץ ביותר).
אבל כיאה לעיר מנומנמת, בוסטר שלנו בכלל חוגגת ביום, וכמו סינדרלה הלילה הראשון מסתיים בחצות. מזג האויר איים מחד להתחמם אל מעט מעל לאפס, בליווי של מיני סופת שלגים לסיום השנה מאידך. וכך בצהרו של יום התעטפנו לנו במיטב מחלצות החורף שלנו, בעוד הגר מצווחת את עצמה מתוך ניסיון להחלץ מהררי השכבות, ויצאנו מן החום הבייתי אל החוץ המשלג, מלאי התרגשות מהלבן הלבן הזה שנוחת על ראשנו.



















יהלי מיד נמלא כח ויצא לפלס מסלולים חדשים, ואילו הגר מובסת ומותשת מנמנמת בעגלת השלג את שנת הצהריים האחרונה של 2009.



















לאיטנו פסענו ברחבי הBoston Common בוחנים את פסלי הקרח שיוארו לעת ערב, נפעמים מן העיר המשלגת פנינו אל הPublic Gardens משתאים לגלות שאגם המלארדים קפוא. יהלי מיד נמלא עוז ועיזוז, וכמו רבים אחרים דרש לפסוע על פני הקרח המשלג ואף זכה לטפס על אי הברווזים.





































בהגיענו לCopley Sq, יכולנו שוב לחזות בפסלי קרח, אבל צאצא הבית התמקד בעיקר בדוכנים שמסביב שמכרו מיני אביזרים הנדרשים בעת חגיגות שכאלה, ואנחנו עד מהרה היינו לבעליה הגאים של אחת חצוצרה מפלסטיק ירוק ולא משובח במיוחד ($7 במחיר מציאה לעונת החגים), שהתפרקה כמובן מהר מן הצפוי, ועתה מצופה בפלסטר נאה של מסקינגטייפ צחור, זנוחה בפינת הבית.
וכך אחרי קפה ושוקו של התאוששות מן הכפור, השעה כבר נשקה לארבע אחה"צ, עת אנחנו סוף סוף נכנסנו פנימה למתחם ההופעות שמוקם בתוך מרכז הכנסים המקומי. בין אולמות חסרי חן הסתובבו המוני הורים וילדים אמריקאיים, כשבפנים מצאנו בעיקר הופעות משונות לא מרשימות במיוחד. האטרקציות האמיתיות כך נדמה נגמרו עוד קודם ואני נתמלאתי אסוציאציות של יום עצמאות ישראלי כולל הבמות ואביזרי הפלסטיק שהציפו אותנו בפרוזדורי המתחם. רק הצפיפות והרעש היו מהסוג האמריקאי, ודיינו בכך כי בכל זאת היה נעים וחם. אכזבה רבה לא נרשמה בינות לצאצאי הבית, ואושר גדול מלא אותם בעוד הם מנצלים את מסדרונות הבניין להתרוצצות אינסופית נטולת מעילים.



















אחרי נדודי מה, עקרים בעיקר, יהלי ביקש לעשות face painting, ואנחנו סכמנו שהנה סוף סוף נצלנו את מחיר הכרטיס.





























מי רוצה נמר ב$54?

לסיום הארוע פנינו שוב אל הקור שהיה חמים יחסית, למחוזות המצעד המסורתי וזיקוקי הדינור שציינו את בואה של שנה חדשה לפי שעון גריניץ', ואז מותשים וקפואים יצאנו במסע חזרה למגרש הבייתי, אל בית חברינו השוויצרים שהאכילונו והשקונו עד כי לא נותר היה אלא לשוב הביתה שכורים עד מאוד.




















עוד משהו-
יומיים אח"כ יהלי שוב הודיע מה יעשה כשיהיה גדול. הוא יהיה מפסל ויבנה פסלים של קרח אבל גם ייבא חצוצרות של פלסטיק כי אולי בארץ עדיין אין. אח"כ התקשרה אלינו שירה (בת-דודה, 4.5), ואחרי ששאלתי אותה אם היא יודעת ששנה חדשה נחתה לפתחינו, התעניינה הילדה איזה חודש זה. אצלנו ינואר כמובן אבל בארצות החום כך מסתבר בכלל טבת , ובשיג ושיח שהתפתח בין הילד של כאן לילדה של שם, על החודש הקובע (שירה: "עכשיו טבת", יהלי: "כן, אבל מה זה טבת?" וחוזר חלילה) שוב גילינו את פערי התרבות ההולכים וגדלים, ואנחנו שעדיין בוחרים בעיקר להתמקד בחינניות העניין, נשמר נימה אופטימית ונאחל שנה קצת יותר טובה, אבל הפעם על באמת.