של מי הסנטה הזה?

שלג ראשון ירד עלינו, בערבו של יום השבת. פתותי פתותי, לבנים לבנים, ריחפו באויר, מתקשים לשמר חזות לבנה, נמסים לעת נחיתה. שבנו הביתה, הלכנו לישון בכדי להתעורר אל עולם לבנבן יותר. התחזיות גרסו בין שניים לשמונה אינץ'. אני מהמרת על אחד בקושי, אבל ההתרגשות גאתה בצאצאי הבית, ומי אני שאשבית שמחות? יהלי מיד יצא לצעוד בשלג והגר כבר ידעה במין חוש נבואי שיש להצביע ולצאת בקריאות קרב נרגשות של "שקג, שקג".
אנחנו התבוננו השמימה (הוורטואלים כמובן) והחלטנו לשוח קמעה לאור השמשיות הכללית המתפשטת (הצלבנו ראיות עם החלון) ולמרות הקור (אפס פלוס מינוס למתעניינים) לסועלטייל. הטמפרטורות בכל זאת השפיעו ואנחנו ויתרנו על טיול החוף המתוכנן בעיר Newport, RI לטובת סיור בMensions הפזורים בעיר (הלו הם בתי הקיץ של עשירי אמריקה הקדומה, עד כמה שאמריקה יכולה להיות). שעתיים של "אדון שוקו" (הלהיט התורן בבית) ותאורה לפי כללי ההנהלה ואנחנו שם. בדרך התפתח לו דיון עומק על חנוכה וChristmas, ויהלי הפגין ידענות וקבע שחנוכה זה הChristmas של ישראל. ניסיונות ההסברה שלנו, שאלו שני חגים נפרדים שרק במקרה זכו להחגג בקרבה חשודה, זכו לבוז האופייני למאמצי ההסברה ישראלית, תוך שיהלי הודף אותנו במשפט המפתח האלמותי המסכם לאחרונה כל דיון משפחתי - "לא, זה לא", ובכך נחתם הדיון כי מה כבר יש להוסיף.
באוירת החג החצי משלגת (בחוץ רב הלבן כבר נעלם) סיירנו לנו בבית הקיט של משפחת ון דר בילט. האחוזה המרהיבה בעושרה, קושטה לכבוד החג הממשמש ובא, ולנו הבאים מן הלבנט הייתה זו הצצה מעניינת אל רוח החג במיוחד כשיש לך עשרות חדרים ואולם נשפים בכניסה לבית. יהלי הצליח לשרוד בצורה מרשימה את רובו של ה-Audio Tour. אין לדעת מה הבין ושמע, אבל כובד הראש שבו הסתובב בין חדרי הבית הרחב הרשימו אותנו וגם כמה שומרים, שהיו הפעם הרבה יותר child friendly, ודווחו לנו בהתרגשות שסנטה תיכף מגיע. יהלי (המכונה לאחרונה יה יה, במעין צליל שבין צרה לקמץ) סרב להתרגש מן הארוע אבל אמר שהוא רוצה ללכת להסתכל.
בינתיים, זכינו לעוגיות בגווני אדום וירוק (נדמה כי היו אלה עצי אשוח) כמיטב המסורת, והרווינו צמאוננו בEggnog המסורתי (סיידר באגף הילדים). אח"כ הגר החלה להראות סימני עייפות ויהלי גם הוא כבר אבד סבלנות. ושניה לפני שזרקו אותנו מבית הקיט ברחנו החוצה, רק כדי להזכר שמשפחת ון דר בילט לא נהגה לחגוג את חג המולד בNewport, וכל תפאורת החג נראתה לפתע קצת מזוייפת, כי הרי בית קיט הוא זה.
ומה שלום סנטה? נדמה כי טוב למדי, קצת קשה היה לוודא מרחוק. אנחנו נשלחנו לעמוד בקצה התור הממתין להצטלמות המסורתית של גוזלי הבית על ברכי הכוכב. הורים וילדים נרגשים עמדו וחיכו לתורם בשקט, ואני חשבתי לעצמי כי ללא ספק זוהי אופציה טובה יותר מהתור במול השכונתי. יהלי מיד הודיע שהוא לא רוצה להתיישב וביקש כבר ללכת, ואני? אבן גדולה נגולה מעל ליבי, כי בכל זאת תהיתי מה אומרים לילד ואיך מסבירים שזה אולי יפה וטעים באגף האנתרופולוגי, אבל זה באמת כבר לא החג שלי ושלו.

עוד משהו - בינתיים ברוח החג נדבתי עצמי לבוקר של סופגניות וספורי לחנוכה בגן של יהלי. יה יה הבטיח להסביר לחבר'ה מה ההבדל בין שני החגים השכנים. ומה ההבדל? שאלתי. והילד שלי שבעיקר עסוק בקולינריה, הסביר בחדווה שבChristmas איו סופגניות. מה אומר? גם זו סיבה לשמור אמונים למסורת היהודית.

תודה כבר אמרנו? - אל הקניון הלאומי ובחזרה

חודש נובמבר המסתיים עלינו לטובה, מביא עמו את תחילת עונת החגים, הנפתחת עם ארבעת ימי ה-Thanksgiving, ותמשך אי שם עם בוא ה-Christmas ותחילת השנה החדשה. מורגלים עוד מן השנה שעברה למסורת אי-חגיגת החגים בגני הילדים, הפתענו השנה לגלות בתיק של יהלי שיר לכבוד החג, הקורא לנו להודות על כל אשר סובב אותנו, והילדים נתבקשו לקשט בצבעים עליזים. יהלי בחר לצייר משום מה את בובת הברווז של הגר (אולי בגלל הדמיון הקונספטואלי ל-turkey המסורתי), ואני מיד נזכרתי באוסף עבודות היצירה של טרום חגים מהגנים של ארץ הקודש ומיד נתמלאתי רוח חג והתיישבתי לתכנן קצת את הטיול של יום המחרת אל Washington DC כי בכל זאת הגיעה השעה.

לאור הצלחת התרגולת במסענו של השנה שעברה, תוכננו לצאת לעת חצות בערך אל המסע דרומה. יהלי התרוצץ בבית מלא התרגשות כתרנגול הודו מפוטם בstuffing המסורתי, ולא הסכים להרדם. גם הגר התקשתה לנום ללא "הענן" שלה, שנארזה אחר כבוד במזוודה ובמקומה נדרשה להרדם בטרנינג מחמם יותר כי בכל זאת, אי אפשר לנסוע בפיג'מה.

קורותיה של פיג'מת הענן נעוצים בימי החולי ובשיר הענן של הטלאטביז (לצערי לא נמצא בYoutube עותק של הקטע האלמותי). מי אמר שטלויזיה לא מחכימה? הגר למדה מאז ללבוש כפפות על הברכיים ולומר כמה מילים חדשות כמו פודינג וענן. יומיים אח"כ נשלפה במקרה פיג'מה חדשה מן המגרה, ורודה ורכה, עם עננים לבנים ומיד נרקם רומן בין הילדה, סרבנית הפיג'מות לפיג'מה המכונה בפיה בשם החיבה "ענן", (השבוע עת כובסה הענן כמעט נרשם אינסידנט כשניסיתי להלבישה בפיג'מה אחרת ורודה אף היא אך עם כבשה. למזלי, הענן כבר התייבשה בינתיים, והשקט שב לביתנו לעת עתה).
וכך בעוד יהלי מתרוצץ בין חדרי הבית המרובים, ניסינו לסיים לארוז וללכת קצת לנוח, תוך הבטחה שנעיר אותו כשנצא. ב23:00 השעון צלצל, קפה, אריזות אחרונות ושני ילדים על הידיים, ערים שלא לפי התכנון הכמובן (נו, לפחות את הבטחתנו קיימנו). (בק)בוק להגר ואח"כ מו(צץ) והילדה שבה לשנת היופי שלה. יהלי, לעומת זאת התמלא תובנות חכמות של עת ליל תוך שהוא מהופנט מהGPS וממאן להרדם. אסף על ההגה ואני מנסה לנמנם מה ולאגור כוחות עד שאצטרך להחליפו. אי שם בין שלוש לארבע, בעצירת קפה-דלק-פיפי, אנחנו מתחלפים. המושב האחורי חש כנראה בחילופי המשמרות ומתעורר באופן בלתי מתוכנן שהופך כבר להרגל. יהלי חוזר להגות את הגיגיו המחכימים, אבל להגר יש דרישות לתאורה הנכונה (כל שלושת הנורות הפנימיות שמסנוורות אותי כמובן) ולמוזיקה החביבה עליה (הכבש השישה-עשר, שעל רובו היא נוהגת לשאוג "No" תוך דרישה למעבר לשיר הבא שגם עליו בודאי תנהם מחדש וחוזר חלילה). אסף מנסה לנמנם בקקפוניה הנרקמת מסביב. לבסוף הגר מסכימה להתפשר על התאורה ואוכלת קורנפלקס וגם יהלי משתתק לאיטו. חושך וערפל מסביב. אני מתקשה לגלות במראה האם היא עדיין שומעת איתי את הכבש השישה-עשר או שמא העוללית נרדמה ואני יכולה לעבור למוזיקה של גדולים. אני שופכת על עצמי קפה דלוח, ומנצלת ניסיונות התייבשות שמשקיטים את מצפוני כשאני מעירה את אסף, שעוזר לי בהתנגבויות וגם מדווח על הרדמות כללית במושב האחורי. עדיין לילה, חושך וערפל, אבל מאיר אריאל מתנגן לו ברקע, כך שהתנאים משתפרים.
לעת שבע בבוקר אנחנו מזהים את הStarbucks הראשון שבערבות וושינגטונה ואני אצה לזכות את עצמנו בקפה של בוקר ובבייגלים טריים מהסופר שליד. הבוקר העולה עלינו מתגלה כאפרורי וגשום קלות, אבל אני עדיין מקווה להתבהרות ואנחנו ממשיכים אל המלון, להפקדת רכב וחפצים ויוצאים לחרוש את העיר.
פעם לפני הרבה שנים מצאתי את עצמי יוצאת בתנאים דומים לראשונה בחיי מהמטרו של פריז אל השנז אליזה, ונפעמת, למרות השעה ומזג האויר. אח, פריז פריז. המטרו של הבירה האמריקאית אכן נעים למדי (למרות שיש לי הערות מקצועיות על איכות השילוט בו - עיגולים צבעוניים קטנים זו אולי התחכמות גרפית נחמדה, אבל לא מועילה במיוחד לתייר המקומי), אבל היציאה אל מרחבי הדשא המאוד לא מטופחים ומוקפי הבוץ של הNational Mall פחות עושה לי את זה, וגם ערפילי הבוקר (שהתגלו כערפילי היום) מקשים עלינו לגלות את מיקומנו הנוכחי.
במחקר העומק הבייתי שלי גיליתי שבירת אמריקה מאכלסת לא רק את מוסדות השילטון המרכזיים של האמריקה אלא גם לא מעט מוזאונים והכל בשדרת הMall שמתחילה בגבעת הקפיטול ומסתיימת באנדרטה של לינקולן כשאי שם ביניהם משקיף לו על הכל אובמה, ובין לבין משובצים מבני הענק במיטב המסורת הנאו-קלאסית המאכלסים תערוכות במגוון נושאים והכל בחינם.
תחנת המטרו שממנה הגחנו נשקה למוניומנט של וושינגטון, אבל הערפל בקושי שאפשר להבחין באובליסק המתרומם מעלינו, ויחד עם הבוץ והעזובה, אסף דרש את כספו בחזרה. מה צר היה לנו כשנזכרנו שכאמור הכל פה בעצם בחינם. המחקר שלי גם דווח שכל המוניומנטים מסביב (ויש לא מעט, בערך לכל מלחמה ועוד כמה אישים חשובים) נסגרים לעת צהריים, וכך לא נתנו למזג האויר לבלבל אותנו ויצאנו לתור את השדרה המרכזית. בדרך גילינו שגם בריכת ההשתקפות מרוקנת, אחרי שהבטחנו ליהלי לראות בריכה ארוכה-ארוכה, וכך תוך שנשברת לנו המילה שוב רצינו לדרוש את כספנו בחזרה.
אח"כ התקשרו כבר אדית וגלעד, שבמקרה גם הם קפצו העירה לכבוד החג וקבענו להפגש על מדשאות הבית הלבן. יש לציין שהנוף הנשקף בודאי מחלונותיו של אובמה, כנראה שאינו מרנין מדי את ליבו. הרבה גדרות כתומות ואוהל אחד הפריעו לצילום המסורתי של הפסדה המעוקלת, אבל היפנים שלידינו לא התבלבלו ובאין הפוטו-אופרטיוניטי המסורתי עברו מיד לאטרקציה הבאה והצטלמו עם הגר.
וכך בכוחות משולבים פנינו קצת לדגום מוזאונים, כשהבחירה הראשונית נפלה על מוזאון החלל והתעופה. יהלי כרגיל סרב להתרשם מהחלליות האמיתיות שבאמת באמת נחתו על הירח וסכם בסוף את הסיור כבינוני מינוס כי לא היו לו מספיק כפתורים שאפשר ללחוץ עליהם. הגר ישנה ברב המסע האוירי וכשפנינו לצאת התעוררה כמובן והעדיפה להמשיך להתרוצץ בין החלליות. או אז נאלצה לצווח את דרכה החוצה כשהיא נישאת בידי המבוגר האחראי התורן.
הערב הנוחת מקדם פה הזכיר לנו ששעת מזון הגיעה, אבל המתחם שכולל כאמור רק מבני ממשל ומוזאונים ברכוז שמעל לממוצע מציע בעיקר דוכני נקניקיות וארטיקים, ואנחנו נאלצנו לחפש את תעבתנו במקום אחר. ערב חג ההודיה, הרחובות רייקים, מרכז העיר דומם, סגור ומת. בצר לנו פנינו לרשימת המסעדות הפתוחות הערב שמלוננו ברב טובו ספק לנו (לאו דווקא הטובות או המומלצות, אלא אלו שהועילו לפעול הערב), וכך נפלנו על איטלקית אחת, לא טובה מדי אבל ספקה את הסחורה. אוכלים, הולכים, שניה לפני שהילדים העייפים שלנו מחרבים את המקום. החדר שלנו הפעם גדול ומרווח במיוחד, להגר יש עריסה, מי צריך יותר? תשע בערב וגם אני כבר ישנה.
ויהי ערב, ויהי בוקר, יום חדש. שמש חייכנית מציצה אלינו בצאתנו. אותו המטרו, אותה התחנה. הנה גם המוניומנט של וושינגטון מציץ אלינו במלוא הדרו. אנחנו אצים רצים אל המטבעה הלאומית, לנסות לתפוס מקום טוב לסיור של הבוקר. שעה וחצי ואנחנו בפנים. אני מודה שהמחשבה על הסיור במפעל הכסף האמריקאי נראתה לי מרשימה יותר מהחוויה האמיתית, כי בסופו של יום זהו בסה"כ עוד בית דפוס, אולי חשוב מני רבים אחרים אבל הטיול מעל המכונות נשמע הרבה פחות רומנטי מסיור במרכז ייצור הכסף הלאומי. אבל יהלי היה נפעם כל כך שמאז ועד שובנו הוזכרנו שוב ושוב שכשהוא יהיה גדול הוא רוצה לעבוד בלעשות כסף ורצוי דולרים אפילו שהוא בכלל רוצה לגור בישראל. גם הסבר קצר על סוגי השטרות העולמיים לא מאוד עזר ועכשיו אחרי שהילד גילה שיש בעולם גם שטרות ולא רק מטבעות הוא דרש שנחליף את כל "88 הכסף" שיש לו בקופה (הכוללים מיני מטבעות ממדינות שונות, חלקם אף מפלסטיק אמיתי מסין) שאותם סידר יפה יפה על הספה בשורה כדי שיוכל לספור, בדולרים של שטרות, כי כנראה שזה הטרנד הבא.
אח"כ פנינו אל גן הפסלים שבין מוזיאון האמנות למוזיאון להסטורית הטבע (שעליו ויתרנו כי כמה אפשר כבר לחזות בפוחלצים), ולאור השעה התיישבנו בקפה המקומי (שכמו שאסף סיכם - באמריקה, כל מקום המתהדר בשם "קפה..." מיד מלמדנו על אוכל רע במיוחד ולאו דווקא זול). יהלי זכה לצייר קצת ולאכול פיצה שכל כך רגשה אותו שגם למחרת נתבקשנו שם לאכול, ואנחנו קינחנו בקפה סביר יחסית ויצאנו לטייל אל בינות הפסלים, אל טיול קצרצר שנקטע באיבו עת ענני השמיים הטילו מיימיהם עלינו ואנחנו ברחנו למבנה המקורה הקרוב הלו הוא מוזאון האמנות הלאומי.
כבר בכניסה נבחו עלינו שלושה שומרים לפתוח תיקים, ואח"כ נאסרנו מלהסתובב עם תרמיל הגב במקומו הייעודי (קרי, על הגב), והעגלה בה ישנה הגר הפכה על כורחה לטנק קטן עמוס מעילים, תיקים, וכאמור גם ילדה אחת קטנה. בהתאם לגיל הנוכחים, הונמכו הציפיות ואנחנו רק חפשנו להעביר את הזמן הגשום באופן תרבותי ויבש יותר. היעד הנבחר היה תערוכה של ג'ספר ג'ונס, ואנחנו יצאנו למסע אל האגף המזרחי. בינתיים הגר התעוררה, מורעבת, בטיימינג מצויין על יד הקפיטריה. בלי להתבלבל הוצאתי לחם ואבוקדו והכינותי לילדים סנדביצ'ים של צהריים, כשאסף מנצל אתנחתא זו על הספסל להצצה בתערוכה שליד. לא חלף זמן רב ושומר חדש בא להטרידני - אסור לאכול כאן כמובן. ארזנו הילדים והמשכנו לצעוד בין חללי המוזיאון, ובינתיים הגר רצתה קצת החוצה וקצת ידיים, ומיד הורמה אל כתפי אבא, האופציה היעילה ביותר להתקדמות מהירה. תוך שניה צץ לו שומר חדש שדרש להורידה כי זוהי עברה על התקנות והרי אנחנו רוצים לשמור על חוקי המוזיאון. אח"כ גם נדהם כשאסף בכלל ענה לו, כי הרי כל זה נועד לטובתנו ומה אנחנו מתלוננים. בבושת פנים הורדנו את הגר ותהינו מי כבר הספיק לתבוע את המוזיאון על נפילת עולל, כי הרי רק ככה זה עובד פה באמריקה הזו.
עד לסוף ביקורנו הספקנו גם להנזף בעוון דבור בסלולרי והשענות על קיר המעלית, וכשהגר הוציאה בקבוק מיץ מהעגלה ועוד שומר קפץ עלינו להזכירנו שלא שותים פה, כל הפיוזים הישראלים קפצו לי ורטנתי לעומתו שכן אנחנו יודעים. למותר לציין שהתערוכה היתה בסוף די מאכזבת, אבל השמים בינתיים התבהרו וסימנו לנו שהקלו המים ואפשר לצאת.
אחרי שלושה ימים של מוזיאונים ומוניומנטים הרגשנו היטב את עייפות החומר של עודף גרויים וארכיטקטורה בומבסטית, כמו אחרי בילוי ארוך מדי בקניון המקומי. כמה מדהים לגלות שהאומה הצרכנית בתבל מנכסת אפילו את מוסדות השלטון והתרבות שלה אל עולם השופינג ומכריזה על המתחם כקניון הלאומי.






המצלמה שלי שנותרה מיותמת בתיק כל סוף השבוע הוצאה לעת שקיעה והתבהרות כללית לשתי תמונות יצוגיות

עייפים ומרוצים עמסנו עצמנו חזרה הביתה, בנוהל הקבוע - של ארגון התפאורה לפי דרישות ההגר, יהלי שוב בפרץ אינטלקטואלי, ואני מנסה לנמנם מתוך התקפי שיעול נוראיים שפורצים בכל פעם שהחימום מפעל. התלבטות קלה בין קפאון לחנק ואני בוחרת להמשיך להשתעל. אסף בפרץ אומץ נסע ונסע לו, עד להפסקת קפה-דלק-פיפי כשעה לפני הבית, ואנחנו חובבי המסורות שוב מצאנו את הספסל האחורי ערני לגמרי, וכשהגר החלה לשאוג "אבא, אבא" עם שובו אל האוטו, התחלתי לחשוש לשנת היופי שלי במיטה. אבל אחרי תשע שעות באוטו (כמו צמד מתחילים נתקענו בפקקים של סוף החג, שעתיים של עכוב שהרחיקו מאיתנו את השינה), כשיהלי והגר התחילו במרדפים מלווי שאגות אושר, הבינותי שאין ברירה ומיד הכרזתי שבחוץ עדיין לילה, ועכשיו למיטה. תודות ל"ענן" לא נרשמו התנגדויות רבות מגזרת ההגר לשינוי האפנתי, ורק יהלי עוד דרש ספור כרגיל. אבל בארבע בבוקר גם זה כבר מעבר לקוחותינו, ויהלי שהבין כנראה במין חוש שישי שנהמות ותחנונים לא יעזרו פה, לקח את הגר למיטה שלו והקריא לה בעצמו ספורים. אמא ואבא התמוגגו מנחת (ולא הילד עוד לא יודע לקרוא אבל זוכר בע"פ, ואותנו גם זה מרשים), והתרגשו עוד יותר כעבור כחצי שעה, כשהבית נדם אל שנת היופי והתעורר לו רק אחרי תשע בבוקר, שעה שהיא אצלנו ממש מרשימה.

עוד משהו -

למתקשים, למתגעגעים, לאלו שלא זוכרים ולא רוצים לחכות, אנחנו כבר באים אבל בינתיים, קצת תמונות