יום ראשון, 22 בנובמבר 2009

עם הספר(יה)

עוד סופ"ש של שעשוע ילדים חולף על פנינו. הימים המתקררים והולכים, שאריות הצינון מהפוסט הקודם וסתם חובות משונות מובילים אותנו אל תחילת שנת החורף שלנו, עת הימים קצרים מדי, קרים מדי ולא נעימים מדי לפעילויות חוץ גרנדיוזיות.
אתמול בבוקר נשלחתי לבצוע עבודות שרות בגן של הגר. באופן מסורתי, בעונה זו של השנה היינו עסוקים בצביעות ושאר מיני תחזוקות על פי הקפריזה התורנית של גנני המתחם. השנה, יעבור הגן של הרווארד שפוץ מסיבי, ודייריו הקטנטנים עוברים למבנה זמני אקולוגי להפליא (נדמה כי הוא מחמם את עצמו, מתמחזר לבד ואף לבטח יתכלה לאיטו עם סיום תפקידו, או משהו כזה), שהולך ונבנה בחניה שליד. וכך במקום לצבוע ולשפץ את הבניין הקצת מרופט, ששנים של גננים יצירתיים וילדים לא פחות, הובילוהו למרכז של עשייה עם פתרונות מקסימים של חלונות נמוכים בין חדריים, לופטים למיניהם וכד', מצאנו עצמנו צוברים שעות קהילה (דרושות לנו 10 ואנחנו כבר עומדים על חמש. מצד שני יש לנו חוב קטן ולא רשמי מהשנה שעברה), באריזת צעצועים, מחזור חפצים ובליסת פיצה כיאה למסורת. זאטוטי הבית בילו עם אבא בCommon של קיימברידג', בלסו פיצה מתוך מסורת פרטית שלהם ואח"כ העסקנו עצמנו בפעילויות בייתיות, כי כבר היה קר, חשוך ופחות נעים.
את בוקרו של יום א' החילונו כזברה, פשטנו הפיג'מה ויצאנו לבראנצ' בבית חברים. אח"כ גילינו שכבר אפרורי מדי, קר ולא כל כך נעים, וכך תוכניות הטיול בבוסטר החביבה נגנזו ואנחנו צעדנו אל ספריית הבית להתחמם בצל ספרים.
כזכור המבנה המרכזי של ספריית קיממברידג', מתחם מרהיב ומרחיב, שאולי יזכה לתעוד צילומי באחד הימים (ואולי גם לא) נחנך לא מזמן ברב הוד והדר, ואנחנו הגרים ממש לפתחו זוכים לנצלו באופן די מקיף, כפי שיעידו המדפים בביתנו. וכך אליה וקוץ בה, לא רק אנחנו נהנים מאופציית 150 הספרים, ובבואנו גילינו מדפים די ריקים. זה נכון שמצאנו מה לקרוא, ויהלי אינו בררן במיוחד, אבל זה לא כל כך נעים לראות מדפי ספריה ריקים, ובכל זאת יש כמה ספרים שקיווינו לקרוא ואינם. אז כן, מי שרוצה לקרוא מספרי ה-Magic School Bus יכול לפנות לסניף הפרטי שלנו, אבל למרות השמחה הגדולה בהררי הררי המילים הכתובות שמקיפות אותנו, משהו במודל הזה בכל זאת לא ממש עובד, כי אחרי השלושה שבועות + ההארכה של עוד כשלושה, לא נותרו הרבה ספרים שם בספריה של קיימברידג'.
בינתיים התוודאנו לעלילות Mr.Putter וחתולתו Tabby, קשיש חביב ששימח כל כך את הספרניות כשיצאנו השבוע מן הספריה, אבל בקרוב נצטרך כנראה לחפש בילויים חדשים או לקוות שתושבי העיר יתחילו להחזיר ספרים לספריה.
וכך, בענייני פעילויות חלופיות - אנחנו כבר עסוקים במסעות עתידיים. בשבוע הבא נסע להודות על שיש עם אובמה וחבריו. אחר כך, כיאה למסורת, נתכונן לביקור בייתי יותר אי שם לקראת החנוכה.

יום שישי, 13 בנובמבר 2009

חולים. שוב.

עד ליום א' האחרון היינו בריאים לגמרי. או אז החליט אסף להכריז על כך באמצע מסיבת גן ומאז המערכות קרסו בהתרסה נוראית. למחרת כבר נקראתי לקחת את הגר מן הגן באמצע היום, והילדה התחברה מיד באינפוזיה לטלטאביז מושיענו. אבא שלה הפליג לו בבוקר שאחרי אל מחוזות רחוקים מכאן, ואני נותרתי עם ילדה חולנית ומשתעלת וילד אחד שמסרב להתארגן, מנסה לצאת מהבית לפני שנקבל שוב פתק צהוב. רוב הבוקר עבר באופן סביר יחסית למצב עד שבהתקף שיעול אחד תוקפני מדי הגר, בעודי מחזיקה אותה, הקיאה את עצמה לדעת, על עצמה, על שטיח הבז' המרהיב שלנו, על הספה, וכמובן עלי. ברקע רועמים הטלטאביז ויהלי בדיוק שואל שאלה... יש הטוענים כי אינך הורה באופן רשמי אם לא בילית לילה במיון עם הילד. אנחנו מיישמים טבילת אש הורית זו בגרסת ה"עד שהצאצא הפרטי לא הקיא עליך אינך הורה וכו' ". וכך בעוד הגר מטבילה אותי (תרתי משמע) לראשונה מאז נולדה, נותרתי תוהה מה לעשות קודם - לנקות? אותה, אותי, להרגיע אותה? את עצמי? לסגור את הטלויזיה? או לענות לשאלות של יהלי? בסוף בחרתי בניקוי הספה והשטיח. אחרי שכולם נוגבו מה, נרגעו מה, יצאנו מהבית וניצחנו. הפתק הצהוב נשאר במגרה.
אח"כ יכולתי לשוב אל בייתנו הקט, אל ערמות הכביסה והשטיח ולהתחיל בשגרת יומי. הגר נרדמה בינתיים (בין האוטו לבית) לארבע שעות של שקט, תוך שאני עולה-יורדת איתה במדרגות בניסיונות להעלים עדויות מרשיעות מכסוי הספה ושאר בגדינו שמקודם.
שעת אחר הצהריים הובילתנו שוב אל ביה"ס של יהלי. את רוב אחרי הצהריים שלנו אנחנו מבלים במתקנים בחצר של הגדולים, תוך מאבק מתמיד על המעיל (אמא: "תלבש מעיל". ילד: "אבל אז לא יהיה לי מספיק קר". פשרה אופיינית - המעיל נלבש אבל נשאר פתוח). השבוע יהלי שב אלי אחרי שתי דקות, שנלך הביתה. בחינה קלה של המצב העלתה שקר לו לילד. אמא שלו כבר ידעה שאפשר עכשיו לפתוח בית חולים קטן בבית. אני מודה שזו היא לי חווית מחלה כפולה ראשונית, ואין כמובן עונג רב ממנה במיוחד כאשר אבא לא בבית. מצד שני, יהלי לשמחתנו, כבר ממזמן לא היה חולה, ומסתבר כי אין דין בני השנתיים כבני החמש בעניין מחלות. שני הילדים אושפזו מיד אל מול הטלטאביז, כשיהלי מצליח להגניב מדי פעם קצת Magic School Bus ו-PBS Kids. מצונפים על הספה, כל אחד על מגבתו שלו (הכסוי עדיין התייבש), אוחזים ילדי ספלי תה, מבטי קוקרספנייל בעיניהם, בוהים אל השקיעה הטלטאבית, הם נדמים מתוקים מתמיד, עד לזעקות השבר של הגר שתי דקות אחר כך כשהמגבת שלה יצאה מהיישור הצבאי שהיא כפתה עליה, או כשיהלי נזכר שבעצם הוא לא מרגיש כל כך טוב.
הערב עבר לו, ואני צנחתי למיטתי רק בכדי להתעורר בכל שעה עגולה ע"י צאצא אחר. בעייפותי כי רבה הצלחתי אפילו להרדם בין לבין וקיוויתי שאיכשהו התשישות הכללית תאפשר לי יקיצה טבעית של לפחות שבע-שמונה. הגר התבייתה על הצד המקדם יותר של תקוותי, ולשמחתי התעוררה נטולת חום אבל עם הרבה עצבים כיאה לבת רבע לשתיים שעוד לא ממש הבריאה אבל כבר נמאס לה להיות בבית כל היום.
בינתיים נתקבלו אותות מפלורידה שהזהירו משיבה עמוסת חיידקים גם באגף האבהי של העניין, ואני נזכרתי באיזה פוסט אחד שקראתי לא מזמן, של אמא צעירה אחת שכתבה, שכל הזמן היא מחכה שיבוא כבר המבוגר האחראי ויטפל בעולל (או שמא עוללית, איני זוכרת) שבידיה. ואני שותיקה מספיק בעסק, כבר יודעת מי זה המבוגר האחראי אצלנו, ועכשיו שגם הופקרתי למשמרת כפולה, רק מפנטזת על התפטרות בזק וזחילה פתטית אל בינות שמיכה מתוך תקווה שיחלוף פה מישהו ויחליט לקחת קצת אחריות. אבל אין פה אף אחד.
שוב אני מאשפזת הילדים אל מול הטלויזיה. הגר כבר יודעת לומר שטלויזיה היא לא רוצה אבל טלטאביז כן (או בלשונה YES נחרץ תוך הנהון ראש מסיבי). אני מתחרפנת לאיטי מקולותיהם המעצבנים, ומנסה לעשות מחטף בכל פעם שהילדה מראה ניצוצות אנרגיה, ולסגור את המכשיר או לחילופין להעביר ערוץ. כל ניסיון לייצר קצת שקט איכותי מסוג של הקראת ספרים, משחק או פינוק מסוג אחר נתקל בקושי טכני קל. מהר מאוד אני מגלה שאני outnumbered, ושברגעי חולי צאצאי פחות סבלניים (לא שבימות חול הם כאלה מדי), ומהר מאוד הספרים המתעופפים לכל עבר משכנעים אותי להציע מחדש את האופציה הטלויזיונית ולהשתגע לי בצד לאיטי.
בין עשרות הדפים האמריקאים בענייני מחלות שנחתו לפתח ביתיינו אני מנסה למצוא מתי כבר מותר לשלוח ילדים חזרה לגן. אז באמריקה של עידן השפעת על כל צורותיה, יש לחכות 24 שעות נטולות חום בבית ורק אז אפשר לשוב למסגרת הלימודית. אז כמה חום יש לילדים שלי? אני מתקשה לדעת. הגר לא מוכנה למדוד בבית השחי ורק מתוך שינה אני מצליחה את המדחום להגניב. יהלי כבר מודד חום בפה אבל מדי פעם המדחום בורח, וחוץ מזה האף סתום אז צריך גם לנשום לפעמים. בין התאוריות של "להוסיף מעלה" למעבר בין הפרנהייט של המדחום לצלזיוס שאני מצליחה להבין, אני לגמרי אבודה בין התרגומים, ותוך כדי מדידה כפולה אני לגמרי מתבלבלת אבל מחליטה שהגר בריאה, ואחרי היום המשותף בבית, הזמנו את קופיטו לשמש כבייביסיטר בוקרי והגר הגיעה לגן לביקור חד יומי.
וכך יום האתמול עבר בנעימים. יהלי כבר היה נטול חום אבל עדיין חלש מדי בשביל להשתולל. אחרי בוקר של PBS Kids הוא עבר למשחקי איות באתר שלהם. אני בינתיים השתלטתי על הבית, ואפילו כמה ספרים ושנת צהריים נכללה בעניין. אח"כ גם הגיע האבא המבטח, כולל הצינון וכאב הראש. הגר שבה מן הגן מותשת מתמיד ויהלי התמלא עוז ועיזוז. וכך לעת בוקר גילינו שהגיעה עת חילופי משמרות. יהלי נשלח לביה"ס והגר שחומה שוב עלה נשארה לבהות בטלטאביז עם אבא שניסה בעיקר לנוח ואמא שניסתה להתאושש אל הנגלה הבאה.
בפרץ של סבתא פולניה הכנתי היום אפילו מרק עוף לחולי הבית, ויהלי המשתעל עד אין קץ זלל בתאבון, רק בכדי לנצל כמיטב המסורת התקף שיעול משלו ושוב להקיא עלי את רובו. כמה חבל על העוף האורגני שלא הספיק למלא את ייעודו.
שוב לילה. בספירת המלאי הנוכחית, נספרת ילדה אחת עם ברונכיטיס שמאוהבת באנטיביוטיקה שלה (קרי "More" בבקשה) ולכן נכללת כבר באגף המאושש יותר של הבית (טפו, טפו, טפו), ילד אחד משופע בשנית (או שמא היתה זו רק הפסקה מדומה), ואבא אחד שאבחן לעצמו ב-google שפעת חזירים נטולת חום.
היום כשביקרתי במרפאת הילדים שלנו נזכרתי מחדש ביתרונות האמריקה. בעודי ממתינה בחדר ההמתנה הריק לרופא התורן שיתפנה, יכולתי לדמיין לעצמי את מוקד מכבי ביום שבת של אמצע חורף, כשהקקפוניה מסביב ממריאה לשיאים חדשים. אח"כ הגיעה אמא אחת היסטרית שרדתה מה בשני ילדיה שבסה"כ רצו קצת לשחק. יהלי המעולף למחצה החריד אותה משלוותה ואני ישבתי וחשבתי על אותו חדר המתנה במוקד של מכבי, ורציתי לספר לה שיכול היה להיות הרבה יותר גרוע. האם באמריקה פחות חולים שכך שקט לו בבוקרו של יום שבת? לי נדמה שכשרופא אחראי יושב ועונה לטלפונים מספר ביקורי הפתע קטן להפליא. ואולי יש יותר רופאים באמריקה? מי יודע, אבל בסוף הביקור נתבקשתי להתקשר מחר ולדווח מה שלום החולה גם אם מצבו השתפר.
אני רוצה לקוות שסאגת החולי שלנו מתקרבת לסיומה. ליהלי נדמה כי ירד החום וגם אסף כבר פחות סובל. לבטח איננו החולניים היחידים בתקופה זו של השנה. אבל אני מיציתי את העניין, ומתוך תקווה מרובה למחסור בהמשך הרפתקאותינו בתחום זה אני משחררת את הפוסט אל העולם, ושולחת איחולי בריאות באשר תהיו.