לאחר שבוע של דיונים מעמיקים, חיבוטי נפש והתלבטויות החלטנו בכל זאת לנסוע. המלון הוזמן עוד באוגוסט כשאנחנו היינו עדיין תחת השפעת מזג האויר הישראלי ומי חשב שיכול להיות קר וגשום בניו יורק בנובמבר. אבל בתחילת השבוע הסתמנו גשמים בעיר. בעוד אבא שלי בודק ביאהו, אסף ב-Weather.com אני התבייתתי על CNN וספק מזג האויר של ה-Dashboard המקי שלנו.
למותר לציין שלכל אחד היתה דעה קצת שונה. CNN היו הכי אופטימיים ועד לרגע האחרון כמעט התעקשו על שמש חורפית או לפחות חצי ענן. ככל שהימים חלפו (עד יום רביעי עוד אפשר היה לבטל את המלון) האתרים התיישרו לאיזשהו כיוון רטוב ואנחנו עדיין תוהים מה ההבדל בין Rain ל-Showers. בסוף, הרצון לנסוע פשוט הכריע. קנינו מטריה חדשה, ארזנו ולעת 6 בבוקר אור ליום שישי יצאנו לדרך. 4-5 שעות ואנחנו בעיר הגדולה.
ההתרגשות היתה רבה. יהלי נפעם מגורדי השחקים והמוניות, אני ואסף נזכרנו בערגה בשבוע הניו יורקי נטול הילדים של מאי שנה שעברה ואפילו הגר נרגעה (או שאולי היה זה מאיר אריאל שהתנגן ברקע? אני מפתחת תאוריה שהילדה מחבבת אותו. בדיקה מעמיקה יותר תתאפשר בשבוע הבא עת ניסע לנו 7 שעות לכל כיוון לחגוג את ה-Thanksgiving בבית אדית וגלעד אשר בבפאלו).
מלון הפשפשים שלנו התגלה כסביר למדי. הגר עשתה עיניים לפקיד הקבלה שמיד שידרג אותנו לחדר גדול יותר עם ספה נפתחת ליהלי. אמנם נמצא ג'וק במצב צבירה של ערש דוואי באמבטיה, אבל, היי, גם אמא שלי מצאה אחד כזה אצלנו בבית יומיים לפני.
אז מה עושים בניו יורק, כשגשום עם שני ילדים? ביומינו הראשון הטפטוף הקל אפשר לנו לטייל קצת ברחובות, לגלות שהעיר גדולה מתמיד, מטונפת, עמוסה, הרבה פחות מנומסת וה-Subway שלה מזעזע לכל מי שמנסה להיות נכה או לפחות סתם הורה לזאטוט עגלתי. אין אבל אין מעליות או מדרגות נעות. איפה, איפה ה-T של בוסטר?
הלומי כפר והמומי הכרך הובלנו את יהלי לToysRus השכונתי. כל ניסיונותיי לשכנע את יהלי לעלות איתי לגלגל הענק נכשלו. אני מודה, שבכלל לא היה חשוב לי שהוא יתנסה בחויה. זו הייתי אני. למה יש לי ילדים אם לא בשביל לעשות דברים שכאלה בלי להתפדח? לא עזר. יהלי לא הסכים לבוא לשמור על אמא שלו בגלגל הענק ושום תירוצים והסברים לא קידמו אותנו. "זה לא מעניין אותי ולא יהיה לי כייף" הילד טען. ומה עם הכייף של אמא שלו?
אז יצאנו לחרוש בשדות הצעצועים. יהלי נדרש לחפש משהו שעולה עד 10, כדי שלא נצטרך להתוכח אם אפשר לקחת הביתה את הדינוזאור שעומד באמצע החנות או לא. הילד המפוקס שלנו אץ ורץ אל חלקת התומסים, נרגש לגלות שיש שם את כל האי סודור. גן העדן עלי האי....
לצאת מהחנות כבר היה קשה יותר, אבל הבטחנו לחזור. חמושים בספנסר יצאנו החוצה, להמשך טיול מרנין נפשות, לפחות של ההורים.
את אחר הצהריים העברנו במרוץ קל במסדרונות ה-MOMA עם ילד ישן בעגלה ותינוקית עצבנית על הידיים (ככה זה כששוכחים מנשא בחדר). יום שישי הוא יום שבו הכניסה למוזיאונים היא חינם. זה אומר הרבה אנשים ותור ארוך להכנס אבל גם כאן קודמנו תודות לצאצאינו היקרים. מי אמר שלא שווה לטייל עם ילדים בניו יורק?
אז פזזנו לנו בתערוכה של ואן גוך, מנסים להתעמק מעל כתפי האנשים והתפתלויותיה של הגר. משם דלגנו למבט חטוף על ציורים של מירו, והיחידה שהיה לה מה להעיר היתה כמובן דודה אחד ישראלית שטענה בפנינו שהגר לא מרוצה. לא התגעגענו לדודות האלה.
אבל ניו יורק, בבואך מבוסטר אכן דומה יותר לתל אביב. ולמרות הבלאגן והלכלוך וקשיי התחבורה אנחנו מחבבים מאוד את השתיים ותמיד שמחים בהן.
את הערב בילינו בחברת עלמה (מהגן הישן) ומשפחתה – שאותם נבקר בבפאלו בקרוב – והתרגשות הילדים היתה רבה.
אסף עוד הגניב בילוי של לילה עם חבר וחזר כמו רווק נטול דאגות ב-5 בבוקר. את יום השבת הוא בילה עם הרבה קפה, ואנחנו התחלנו אותו בבראנץ' שווה בביסטרו המפונפן שממול למלון. סוף סוף אוכל טוב.
היום שהיה אמור להיות הגשום במיוחד, הסתמן בנצנוצי שמש שמיד שכנעו אותנו לצעוד לסנטרל פארק. לא לפני שיהלי ימצא שוב את שיטוטי תומס וחבריו על מסילות האי סודור שב-ToysRus. גם הפעם הסתמנו מאבקים קשים לשלוף את הילד. רק הבטחות שגם ב-FAO Schwartz בטח יש רכבות של תומס גרמו לו לעזוב את המתחם.
מרוצים מהשיפור במזג האויר פסענו בשדרה החמישית בתקוה לטיול נעים בפארק בקרוב. אבל העיר גדולה, ההתנהלות עם ילדים איטית, והיום שהתחיל רק ב11 כבר התקרב לשעות אחר הצהריים שלו.
מזג האויר נזכר שהוא אמור להיות גשום ואנחנו נאלצנו להתחבא בחנות הצעצועים FAO Schwartz. אסף פנה לאפל סטור הצמודה ואני יצאתי עם יהלי לצוד לנו את פסנתר הענק הזכור מימי הסרט "Big" בימים שטום הנקס עוד נחשב חתיך (ההיו ימים כאלה? מה שבטוח שכרס עוד לא היתה לו). יום שבת וכל ניו יורק היתה בחנות. גם איזה מיליונר החליט שזה הזמן לחגוג לילד שלו יומולדת בדיוק במתחם הפסנתר. $1500 עולה התענוג ללא הפסנתר. מי יודע כמה הוא עולה. מצד שני המפעילה היתה מעצבנת כמו כל מפעיל סוג ז ביומולדת טיפוסי.
כרגיל אני הייתי יותר מאוכזבת מיהלי שבעצמו התאכזב רק כשגילינו שאין תומסים ב FAO Schwartz. העומס והרעש לא שכנעו את יהלי לעזוב וכל ניסיונותינו למצוא משהו ב$10 לילד לא צלחו. רק ההבטחה לחזור שוב (!) ל-ToysRus ולקנות שם עוד קטר אפשרו להתמוטט בשקט בגשם שחכה לנו בחוץ.
בינתיים ההורים שלי שהיו בעיר לעת סיום ביקורם אצלנו חברו אלינו לארוחת ערב בבית הקפה החביב עלינו, ששמו הבלגי נשכח ממני ברגע זה. משהו עם לחם... וכיאה לשמו, יש שם סוף סוף לחם אמיתי ואוכל אמיתי שאנשים צמחוניים כמוני יכולים סוף סוף לאכול.
ארוחת הערב הסתיימה כמבטח ב- ToysRus, בקניית הקטרת אמילי ובהרטבות רבתי בגשם השותף. ההיה זה Rain או Showers?
למחרת, ניצלנו את החיבה לאותו בית קפה, כדי לאכול שם ארוחת בוקר, ומשם פנינו סוף סוף לטיול בסנטרל פארק. ליהלי יש ספר מקסים על פינגווינית שיש לה שני אבאים. סיפור אמיתי. הם כולם חיים בסנטרל פארק, ואמא של יהלי שוב ניסתה להלהיב את הזאטוט באטרקציות העיר הגדולה, כשפנינו לגן החיות הקטן והמקסים שבלב הפארק. אני מודה שהפעם נרשמה היענות גדולה יותר מצד הילד.
אז איך מסכמים את ביקורנו הראשון בעיר הגדולה?
אנחנו אמרנו שמזל שחרשנו אותה לבד שנה קודם, יהלי כמובן יודע להגיד שיש בה את כל האי סודור. והגר? הגר אחרי 5 שעות נסיעה חזרה הביתה, אמרה "טה, טה, טה" שמחה להמשיך להתאמן בעמידה לבד בלי ידיים.
לא נותר אלא להזמין מלון לאביב שיבוא....
עוד משהו-
הבוקר בעודי מנערת קורי שינה וילדים זבי חותם מכתפי הדואבות, כרגיל בדקתי מה מזג האויר הצפוי ב-Dashboard. רק 4- !!!. המומה התקשרתי לאסף. הכיתכן? אסף בדק את מקורותיו (שיתכן כמובן שהם אותו מקור. למרות מחקר העומק לא הוחלט עדיין על מקור אמין במיוחד) ואישר את אבחנתי.
אמאל'ה, החורף כאן. או כמו שיהלי אומר זה עוד לא חורף זה רק תחילת החורף.
נשיקות
למותר לציין שלכל אחד היתה דעה קצת שונה. CNN היו הכי אופטימיים ועד לרגע האחרון כמעט התעקשו על שמש חורפית או לפחות חצי ענן. ככל שהימים חלפו (עד יום רביעי עוד אפשר היה לבטל את המלון) האתרים התיישרו לאיזשהו כיוון רטוב ואנחנו עדיין תוהים מה ההבדל בין Rain ל-Showers. בסוף, הרצון לנסוע פשוט הכריע. קנינו מטריה חדשה, ארזנו ולעת 6 בבוקר אור ליום שישי יצאנו לדרך. 4-5 שעות ואנחנו בעיר הגדולה.
ההתרגשות היתה רבה. יהלי נפעם מגורדי השחקים והמוניות, אני ואסף נזכרנו בערגה בשבוע הניו יורקי נטול הילדים של מאי שנה שעברה ואפילו הגר נרגעה (או שאולי היה זה מאיר אריאל שהתנגן ברקע? אני מפתחת תאוריה שהילדה מחבבת אותו. בדיקה מעמיקה יותר תתאפשר בשבוע הבא עת ניסע לנו 7 שעות לכל כיוון לחגוג את ה-Thanksgiving בבית אדית וגלעד אשר בבפאלו).
מלון הפשפשים שלנו התגלה כסביר למדי. הגר עשתה עיניים לפקיד הקבלה שמיד שידרג אותנו לחדר גדול יותר עם ספה נפתחת ליהלי. אמנם נמצא ג'וק במצב צבירה של ערש דוואי באמבטיה, אבל, היי, גם אמא שלי מצאה אחד כזה אצלנו בבית יומיים לפני.
אז מה עושים בניו יורק, כשגשום עם שני ילדים? ביומינו הראשון הטפטוף הקל אפשר לנו לטייל קצת ברחובות, לגלות שהעיר גדולה מתמיד, מטונפת, עמוסה, הרבה פחות מנומסת וה-Subway שלה מזעזע לכל מי שמנסה להיות נכה או לפחות סתם הורה לזאטוט עגלתי. אין אבל אין מעליות או מדרגות נעות. איפה, איפה ה-T של בוסטר?
הלומי כפר והמומי הכרך הובלנו את יהלי לToysRus השכונתי. כל ניסיונותיי לשכנע את יהלי לעלות איתי לגלגל הענק נכשלו. אני מודה, שבכלל לא היה חשוב לי שהוא יתנסה בחויה. זו הייתי אני. למה יש לי ילדים אם לא בשביל לעשות דברים שכאלה בלי להתפדח? לא עזר. יהלי לא הסכים לבוא לשמור על אמא שלו בגלגל הענק ושום תירוצים והסברים לא קידמו אותנו. "זה לא מעניין אותי ולא יהיה לי כייף" הילד טען. ומה עם הכייף של אמא שלו?
אז יצאנו לחרוש בשדות הצעצועים. יהלי נדרש לחפש משהו שעולה עד 10, כדי שלא נצטרך להתוכח אם אפשר לקחת הביתה את הדינוזאור שעומד באמצע החנות או לא. הילד המפוקס שלנו אץ ורץ אל חלקת התומסים, נרגש לגלות שיש שם את כל האי סודור. גן העדן עלי האי....
לצאת מהחנות כבר היה קשה יותר, אבל הבטחנו לחזור. חמושים בספנסר יצאנו החוצה, להמשך טיול מרנין נפשות, לפחות של ההורים.
את אחר הצהריים העברנו במרוץ קל במסדרונות ה-MOMA עם ילד ישן בעגלה ותינוקית עצבנית על הידיים (ככה זה כששוכחים מנשא בחדר). יום שישי הוא יום שבו הכניסה למוזיאונים היא חינם. זה אומר הרבה אנשים ותור ארוך להכנס אבל גם כאן קודמנו תודות לצאצאינו היקרים. מי אמר שלא שווה לטייל עם ילדים בניו יורק?
אז פזזנו לנו בתערוכה של ואן גוך, מנסים להתעמק מעל כתפי האנשים והתפתלויותיה של הגר. משם דלגנו למבט חטוף על ציורים של מירו, והיחידה שהיה לה מה להעיר היתה כמובן דודה אחד ישראלית שטענה בפנינו שהגר לא מרוצה. לא התגעגענו לדודות האלה.
אבל ניו יורק, בבואך מבוסטר אכן דומה יותר לתל אביב. ולמרות הבלאגן והלכלוך וקשיי התחבורה אנחנו מחבבים מאוד את השתיים ותמיד שמחים בהן.
את הערב בילינו בחברת עלמה (מהגן הישן) ומשפחתה – שאותם נבקר בבפאלו בקרוב – והתרגשות הילדים היתה רבה.
אסף עוד הגניב בילוי של לילה עם חבר וחזר כמו רווק נטול דאגות ב-5 בבוקר. את יום השבת הוא בילה עם הרבה קפה, ואנחנו התחלנו אותו בבראנץ' שווה בביסטרו המפונפן שממול למלון. סוף סוף אוכל טוב.
היום שהיה אמור להיות הגשום במיוחד, הסתמן בנצנוצי שמש שמיד שכנעו אותנו לצעוד לסנטרל פארק. לא לפני שיהלי ימצא שוב את שיטוטי תומס וחבריו על מסילות האי סודור שב-ToysRus. גם הפעם הסתמנו מאבקים קשים לשלוף את הילד. רק הבטחות שגם ב-FAO Schwartz בטח יש רכבות של תומס גרמו לו לעזוב את המתחם.
מרוצים מהשיפור במזג האויר פסענו בשדרה החמישית בתקוה לטיול נעים בפארק בקרוב. אבל העיר גדולה, ההתנהלות עם ילדים איטית, והיום שהתחיל רק ב11 כבר התקרב לשעות אחר הצהריים שלו.
מזג האויר נזכר שהוא אמור להיות גשום ואנחנו נאלצנו להתחבא בחנות הצעצועים FAO Schwartz. אסף פנה לאפל סטור הצמודה ואני יצאתי עם יהלי לצוד לנו את פסנתר הענק הזכור מימי הסרט "Big" בימים שטום הנקס עוד נחשב חתיך (ההיו ימים כאלה? מה שבטוח שכרס עוד לא היתה לו). יום שבת וכל ניו יורק היתה בחנות. גם איזה מיליונר החליט שזה הזמן לחגוג לילד שלו יומולדת בדיוק במתחם הפסנתר. $1500 עולה התענוג ללא הפסנתר. מי יודע כמה הוא עולה. מצד שני המפעילה היתה מעצבנת כמו כל מפעיל סוג ז ביומולדת טיפוסי.
כרגיל אני הייתי יותר מאוכזבת מיהלי שבעצמו התאכזב רק כשגילינו שאין תומסים ב FAO Schwartz. העומס והרעש לא שכנעו את יהלי לעזוב וכל ניסיונותינו למצוא משהו ב$10 לילד לא צלחו. רק ההבטחה לחזור שוב (!) ל-ToysRus ולקנות שם עוד קטר אפשרו להתמוטט בשקט בגשם שחכה לנו בחוץ.
בינתיים ההורים שלי שהיו בעיר לעת סיום ביקורם אצלנו חברו אלינו לארוחת ערב בבית הקפה החביב עלינו, ששמו הבלגי נשכח ממני ברגע זה. משהו עם לחם... וכיאה לשמו, יש שם סוף סוף לחם אמיתי ואוכל אמיתי שאנשים צמחוניים כמוני יכולים סוף סוף לאכול.
ארוחת הערב הסתיימה כמבטח ב- ToysRus, בקניית הקטרת אמילי ובהרטבות רבתי בגשם השותף. ההיה זה Rain או Showers?
למחרת, ניצלנו את החיבה לאותו בית קפה, כדי לאכול שם ארוחת בוקר, ומשם פנינו סוף סוף לטיול בסנטרל פארק. ליהלי יש ספר מקסים על פינגווינית שיש לה שני אבאים. סיפור אמיתי. הם כולם חיים בסנטרל פארק, ואמא של יהלי שוב ניסתה להלהיב את הזאטוט באטרקציות העיר הגדולה, כשפנינו לגן החיות הקטן והמקסים שבלב הפארק. אני מודה שהפעם נרשמה היענות גדולה יותר מצד הילד.
אז איך מסכמים את ביקורנו הראשון בעיר הגדולה?
אנחנו אמרנו שמזל שחרשנו אותה לבד שנה קודם, יהלי כמובן יודע להגיד שיש בה את כל האי סודור. והגר? הגר אחרי 5 שעות נסיעה חזרה הביתה, אמרה "טה, טה, טה" שמחה להמשיך להתאמן בעמידה לבד בלי ידיים.
לא נותר אלא להזמין מלון לאביב שיבוא....
עוד משהו-
הבוקר בעודי מנערת קורי שינה וילדים זבי חותם מכתפי הדואבות, כרגיל בדקתי מה מזג האויר הצפוי ב-Dashboard. רק 4- !!!. המומה התקשרתי לאסף. הכיתכן? אסף בדק את מקורותיו (שיתכן כמובן שהם אותו מקור. למרות מחקר העומק לא הוחלט עדיין על מקור אמין במיוחד) ואישר את אבחנתי.
אמאל'ה, החורף כאן. או כמו שיהלי אומר זה עוד לא חורף זה רק תחילת החורף.
נשיקות
19/11/2008 - le pain quotidien |
| נשלח על ידי bradbeeblebrux |
| בית הקפה הבלגי אסף |
19/11/2008 - תמונות? |
| נשלח על ידי גיא |
| משהו קטן בשביל החבר'ה? או שגם המצלמה נשכחה בחדר?... |
30/11/2008 - ואנחנו תהינו מה זה האי של סודור ??? |
| נשלח על ידי Anonymous |
| ???? חיבוקי נפש וקפה טוב מארץ השמש התל אביבית . נ.א. |
