בוסטר של יום שבת בבוקר האירה לנו פנים, שכחה לרגע להיות חמה ולחה כמו שהיא יודעת לעת קיץ, וכך לאות פרידה העניקה לנו יום אחרון של שמשיות נעימה. ארוחת הבוקר המתוכננת, התהוותה עקב שינויים של הרגע האחרון, במין צדק פואטי, לכדי התיישבות ספונטנית בקפה הקבוע שלנו. גם ממנו הרי צריך להפרד. מן הנהר הצ'רלס נפרדנו כמה פעמים השבוע, וכל ניסיון לחפש חווית מיצוי אחרון של האמריקה שלנו נחל כשלון (ידוע מראש כמובן). וכך לאט לאט אמרנו שלום, לרחובות, לבתים, לחברים. לחיים, שהיו ביתנו שנתיים שלמות, נזכרים מחדש בימים אחרים של תזוזה ושינוי, והתחלות חדשות. ימים בהם התקשתי להאמין שיום אחד אתקשה דווקא להפרד ואתמלא מחדש חששות חדשות – ישנות, מן החיים החדשים – ישנים שצפויים לנו עם השיבה הביתה.
המזוודות כבר היו ארוזות, המונית הגיעה, והגר עוד מיאנה לנעול נעליים, אני ניסיתי לשחד אותה שכדאי כי איזה כייף טסים ללונדון. בלי להתבלבל ענתה לי הילדה “I don’t want to go to London”. ולאן את כן רוצה? שאלתי. “To Boston” השיבה כמובן. וכך חצי דומעת למראה בייתנו הריק, ומתוך תקווה שילדינו (וגם אנחנו) ישמחו לבסוף בחייהם החדשים, סגרתי את הדלת ויצאתי החוצה, משאירה מאחור שנתיים חיים.
ניסיונותי החוזרים ונישנים לסכם שנתיים עולים בתוהו. החדר נמלא הררים מטפוריים של ניירות קמוטים. האמריקה שהגענו אליה היתה האמריקה של תוכניות הזבל כמו זו שראיתי בטיסה מבוסטר ללונדון. גברת אחת נתבקשה תמורת סכומים עולים לעמוד במשימות כאלה ואחרות. אני פרשתי אחרי משימת העוגיה שהונחה על המצח ורק עם תנועות הפנים, נדרשה המכובדה להובילה אל פיה תוך 60 שניות כמובן. אגלה גם כי הגברת צלחה במשימה והמשיכה לתשואות הקהל בדרכה אל העושר והטמטום.
אבל האמריקה שעזבנו היתה קצת אחרת. לא שזו הראשונה נעלמה. היא שם עדיין, שמחה וחוגגת, אבל מתחת לחברת הצריכה הקפיטליסטית, האינפנטילית והריקנית, גילינו ארץ (חלקתנו קטנה עד מאוד ולבטח בכלל לא מייצגת) יפה, נעימה, מנומסת, מאופקת (לעיתים עד כדי מרוחקת), שאפשרה לנו לגלות שאפשר גם אחרת, לקחת פסק זמן, ולמרות כל הקשיים, לנשום עמוק, ופשוט לחיות. לא תמיד אהבנו את החיים האלה (ולראייה אנחנו פה), אבל ליבנו יהיה תמיד בחלקו שמור גם לבוסטר, לקיימברידג', ולאמריקה הזו.
אסף עדיין טוען, שהבלוג הזה בכלל שלו, ואני סתם שתלטנית. וכך באופן סמבולי, אני מפנה את הבמה למילות הסיכום שלו, שבהחלט מסכמות עבורי הרבה מחשבות המתקשות להתנסח והממענות להכתב לעת סיום הבלוג:
השעה ארבע אחר-הצהריים והמונית-ואן עמוסה לעייפה בתיקים ומזוודות. אנו מתרחקים אט מביתנו הקט ומתחילים את הדרך הארוכה והמתפתלת הביתה. חוצים את הגשר מעל לנהר צ'ארלס שכמו להכעיס נראה במיטבו היום, גשר ההולכי-רגל של הארוורד ניבט ברקע הכנסייה עם הגג האדום והשמש מרצדת קרניים על-פני המים. מבט אחרון מבעד ללחלוחיות והוואן פונה לכביש 90 – המאסס-פייק- בואכה מזרחה. הרכב משתרך לאיטו, אולי כורע תחת משקל התיקים וכובד ההחלטה, וכמו בהילוך איטי אנו עוברים דרך נקודות הדרך הבוסטוניות ששיבצו את חיינו בשנתיים האחרונות – מעל ומימין – פנוואי פארק, מבצרם של הרדסוקס אשר העניקו לבלוג זה את שמו; פה משמאל – הפרודנטיאל ומעט אחריו מתנשא בניין הנקוק לצד הכנסייה בכיכר קופלי החיננית. מחשבות חרטה מתגנבות ללב, וכמו בסרט קומדיה-רומנטית אני מתחיל לחשוב שעוד רגע אחד מאיתנו יצעק לנהג – עצור, חוזרים – ובחריקת בלמים הרכב יפנה פרסה וישוב לקמברידג' – אבל הנה אנחנו מגיעים אל המנהרה הגדולה – הביג דיג – ובצידה השני, שדה התעופה לוגאן. עשרות פעמים עברתי כאן בשנתיים האחרונות ובכול פעם שחזרתי שוב קיבל אותי בברכה נוף הדאונטאון של בוסטון, נוף שלמדתי לאהוב ולהרגיש למראהו בבית. גם עכשיו הוא יפה כתמיד, ניבט מצידו השני של המפרץ אשר לאורכו טיילנו שוב ושוב, ללא מטרה מוגדרת, בסוף שבוע כזה או אחר. לעזאזל – אפילו שדה התעופה של בוסטון נראה יפה. עשרות פעמים עברתי פה – אבל הפעם הכרטיס הוא לכיוון-אחד.
עכשיו אנחנו כבר במטוס שעוד רגע יינתק מהקרקע ותוך דקות ספורות נחצה את גבול המים הטריטוריאלים של ארצות הברית ונעבור למצב צבירה מרחף. זוהי שעת הסיכומים – אבל דומה ששום דבר לא נסגר באמת, זוהי רק תנודה על פני מסלול פתוח קצוות שנע מגיאוגרפיה אחת לשנייה. חלצנו פקק מבקבוק חיינו לפני שנתיים והפקק כבר לא יחזור אלא עתיד לייסרנו בהשוואות הכאן מול השם בסופר-פוזיציה בוסטון-תל-אביב. פונקציית הגל קורסת הפעם אל האוריינט אבל המעבר אינו חלק. כמו דבקו בעקבינו שכבות אדמה אמריקאית והם ישאירו כתמים על-פני מדרכות ביתנו החדש-ישן. נמשיך להיקרע ונמשיך להשוות – רק האוקיינוס עבר צד.
בשבילי אלו היו שנתיים של נסיון לגלות את אמריקה ואיתה את האמריקאיים. נסיון עם הצלחה חלקית ביותר יש לומר. עברנו לכאן בתקופה שנראה שאמריקה עצמה מגלה את עצמה מחדש – קריסה פיננסית סדקה לראשונה מזה שלושים שנה את שלטון התאגידים, נשיא שחור ראשון עם אג'נדות ירוקות שלא נשמעו עד כה ובתוך הנסיון להבין וללמוד את הגלובאלי (בעיקר בעזרת תחנת NPR המצויינת) חוויני אט אט את הלוקאלי – דרך העבודה, גן הילדים של יהלי, המטפלת של הגר, הבנק ועוד. תפישה מונוליטית של אמריקה ("אומה גוועת") התחלפה לתמונה יותר מורכבת עם הרבה נקודות אור. התרשמנו מהנימוס והאדיבות, הנקיון והשמירה על החוק, היעילות והנוחות – הרבה נוחות. ועם זאת. היום אני מרגיש שרוב הזמן ניסינו בעיקר למצוא משהו עמוק יותר מתחת לשכבה הזו – ועם החיפוש כך גדל גם התיסכול.
נראה לי שמשפט מסכם נאות יהיה – 'בוסטון היא לא ניו-יורק, ואמריקה היא לא בוסטון'. 30 מייל נסיעה מערבה לחורבורו כל יום שזורים פרברים על פרברים על פרברים. מכוניות גדולות חונות בחניות גדולות של בתים גדולים ובתוכם אנשים גדולים. שמנים משנים של תרבות שפע וצרכנות עתירת שומן וגבינת צ'דר. החיים בסברבריה הם חיים בהתכנסות, במשק-הבית הפרטי, ארוחות ערב ב- 5:30, מפגשים מתואמים שבועות מראש ושיחות על מזג-אוויר. ואולי זו הפוריטניות הכללית של צפון-מזרח ארה"ב שכן לא נראה שהמצב בקמברידג' שונה כל-כך.
לא, את תקרת הזכוכית לא הצלחנו לצלוח. אולי שנתיים אינן מספיקות או אולי פשוט אין שום דבר בצד השני. היום אני כבר לא בטוח שאמריקאים עצמם מתקשרים מעבר לגדרות ביתיהם הלבנות-מחודדות. הכבוד למרחב ולפרטיות שוכלל בשנים של תקינות פוליטית ומעט מאוד נשאר מהאינטימי. הילדים מתורגלים מגיל צעיר לרוץ על קצות האצבעות, להגיד תודה על כוס מים, לבקש סליחה על כל דבר, לשלוח מכתבים מיופיפים אחרי יומולדת. מנה כזו של ריסון אגרסיות ואני מתפלא שרק אחוז קטן מהם גדל לרסס כיתות בתתי-מקלע. ובמקום שבו הכול מעוגן בחוק, מוגדר ומגודר להגן על האזרח הקטן פן יתבע את התאגיד הגדול (כן – בגלל זה גם הקפה תמיד פושר) – האנשים לומדים להפנים את קידוש הפרט על חשבון ההדדי וכך הקטן שבגדול חדלים להיות בגדר המובן מאליו. כמו כששלפתי את הטלפון יום אחד ברחובות סומרויל להיעזר ב-GPS לעזור לאישה אחת שאיבדה את הכיוון וזכיתי למטר תודות כאילו הצלתי את ילדיה ממחנה ריכוז או הפעם שעדי הציעה כוס מים לאימא של חבר של יהלי וזכתה בשצף תודות דומה או סאלי – מנהלת המוצר בחברה שותפה שהודיעה לי בשיחת טלפון שהיא עשתה את ה – extra effort לחפש בגוגל את התשובה לשאלה ששאלתי. תגידו לי - מי רוצה לחיות במקום שבו חיפוש בגוגל הוא extra effort? או במקום שבו חברי לעבודה מספרים לי שהתוכנית הרפואית של אובמה אולי תגדיל את הכיסוי הרפואי לרב האוכלוסיה אבל מה פתאום שהם ישלמו קצת יותר מס למען זה? – וזו מסצ'וסטס הליברלית לא ערבות קנטאקי.
כן, זו האמריקה שגילינו פה.. אבל אמריקה שלנו הייתה גם העיירות המקסימות של ניו-אינגלד, הפארק הלאומי של מיין, ההרים של ניו-המשפיר או וורמונט. היא הייתה מסעות אינסופיים בג'יפ הכחול הזקן לבאפלו בחג ההודיה, לוושינגטון D.C (גם בחג ההודייה), לפסטיבל החורף בקוויבק. גיחות קטנות לניו-יורק או טיולים גדולים לקליפורניה ולרוקיס של קנדה והמון המון הרפתקאות איזוטריות של סופי-שבוע במקומות כאילו או אחרים שעדי העלתה בחקתה – פה מפעל בייתי למייפל, שם פסטיבל רנסאנס, קטיפי תפוחים או פירות-יער כאלה או אחרים, סיורי בתים מפוארים וגנים נחמדים בניופורט, ערב השטת נרות על מים בפרובידנס וכהנה וכהנה.
נתגעגע לכל זה – אבל זוהי אולי התשובה לשאלה הלא-כתובה פה – כי האמריקה שאנחנו אוהבים היא אמריקה של טיול, זו שאיננו אוהבים היא זו שבה אנחנו לא נרצה לראות את ילדינו גדולים ומפנימים את ערכיה. היא זו שאנחנו עצמנו לא רוצים לגדול בה. לכן אנחנו חוזרים ....
אבל חוזרים לאן? פה ברשותכם אני חייב לעצור. השאלה גדולה עלי והדיילים סוף-סוף כיבו את האור במטוס. אני לא יודע מה יהיה. אני לא יודע אם יהיה טוב. ממרחקי ארה"ב במבט משקיף מזרחה – החלום הציוני נראה קצת עכור לאחרונה. אני מעדיף לא להתעסק בזה עכשיו. מבחינתי אנחנו לא חוזרים לישראל – אנחנו חוזרים לתל-אביב. אנחנו חוזרים לבתי-קפה שמכבדים את עצמם, לארוחות בוקר שמכילות סלטים ולא רק מאפים, לים שאפשר להיכנס אליו, לפאבים שפתוחים גם אחרי אחת-עשרה בלילה לחברים שאפשר לדבר איתם ולא רק על מזג האוויר.
נגיע, נתמקם, נשתה קפה טוב – ורק אז, לאט ובהדרגה נתחיל לחזור גם לישראל.
* * *
טיסת אל על לונדון – תל אביב החלה ברגל ימין. הילדים נרדמו מיד, האוכל היה טעים, ה-VOD אמנם היה חסר בתכנים מרגשים אבל בכל זאת, קדמת הטכנולוגיה כחול-לבן. גם הנחיתה עברה בשלום. אנחנו עמוסי תיקי יד התמהמנו קצת עד שהצלחנו לאסוף שני ילדים מותשים, שני הורים עייפים עוד יותר ושבעה תיקים בגדלים שונים. בינתיים בעודי מנסה להעמיס עוד תרמיל מבלי להתמוטט, מישהיא מאחור כבר הכריזה "יאללה, כבר" ואני אמרתי לעצמי, ברוכה הבאה!
ביתנו הקט עדיין מנסה להתפרק מארגזי הארגזים שחיכו לנו שנתיים, מתוך תקווה לסיים לפני הגעת הנגלה הבאה. החיים בישראל שלאחר בוסטר שונים לנו. אני מתהלכת כאילו אין זה ביתנו, מכירה ולא מכירה. אבל היום כשחזרנו הביתה וחנינו, הגר כבר שאגה "ביתה, ביתה", כך שיש תקווה.
עת פרדות היא. אחרי הפרידה מבוסטר, הגיע הזמן להפרד גם מהבלוג הזה שהיה בייתי ברגעים הקשים והשמחים, בטיולים, בגילוי האמריקה שלנו ובפרידה. כמו חמי רודנר תהיתי פעמים רבות אם מישהו שומע אותי. אבל גם בימים הקשים בהם היה נדמה כי אין שם אף אחד, בסופו של דבר כתבתי לעצמי, כדי לשמר זכרונות ובעיקר כדי לשמר את עצמי. למי שקרא, ועוד יותר למי שטרח להגיב, נשאר רק להודות על כי הייתם שותפים (וגם אם סמויים לעיתים) למסע, ולקוות כי מסעות מרתקים לא פחות עומדים לפתחנו. מי יודע, מה יוליד יום?
תם ונשלם
