יום שלישי, 30 במרץ 2010

זה סדר זה?

מזה זמן מה מתרונן בראשי אותו פזמון ישן של "אביב הגיע, פסח בא", מתפזם והולך, והשמחה רבה ורבה עם כל ניצן וכתם צבע שמבצבץ ומציץ ברחבי בוסטר שלנו לעת פרוס האביב, שאכן הגיע סוף סוף. כמעט.
זה כבר כמה ימים שמעילי השלג שוב מעטרים את כתפיינו עת הטמפרטורות צנחו בגלישה רמה אל האפס ומה שמתחתיו. בשישי, מזג האויר הגדיל לעשות וההבטחות של זקני המקום כי גם במרץ יורד פה לעיתים שלג קויימו להפליא, ואנחנו יצאנו הגנה כשפתותים נוחתים על ראשינו, כבר פחות נלהבים מכל הלבנבנות הזו. אנחנו כבר עברנו לסקלה צבעונית מזה. לבן, זה פאסה, ולנו אבירי השלג לפתע שוב קר.
אבל האביב כבר כאן. ואף פתית שלג לא יצליח לבלבלני או לשנות דעתי, והפסח, שנחת לפתחנו ממש בתחילת העונה (עם זאת הspring sales כבר בשיאם), מזמן אותנו שוב לעריכת סדר בניכר, כשהפעם הגדלנו לעשות ואנחנו המארחים. וכך בין החרוסת לקניידלעך (מאז שאני פה אני מתמחה במטבח היהודי על כל מועדיו), אני מתיישבת לרגע בעמדתי הכמעט קבועה על השטיח בכניסה לחדר הילדים, לזמר שיר לילה טוב לבת השנתיים (אחיה ממזמן כבר נרדם וחולם בודאי חלומות מתוקים על נבחרת הלגו של star wars שאולי יקבל מחר בתמורה לאפיקומן), שממאנת להרדם ודורשת עוד קצת אמא לפני השינה.
אז מה נשתנה הלילה הזה? אנחנו עדיין פוזלים בין יבשות, מתכננים כהרגלנו את חיינו הכפולים, שאולי יתגבשו ל"בשנה הבאה בירושלים הבנויה" ואולי גם לא (אבל אם מישהו שומע על דירה חביבה בצפון תל אביב נשמח מיד להתעדכן ולבוא), ואחרי עייפות הלבט הכללית שלי, אני פשוט נחה, ובשלושים ביולי אם אהיה על מטוס אל ארץ הקודש כבר אדע מה החלט. אבל בינתיים יש להמשיך ולהפיק את ארוע הסדר, לערוך השולחן, לבשל בישולים ולפזם שירי פסח, מישהו הרי צריך לשמר הגחלת של "והיגדת לבנך".
ליהלי כבר ערכתי מבעוד מועד תדריך פסח שכלל קצת מקורותינו במצרים (תוך התמקדות נרחבת על עשרת המכות שמאוד רגשו את הילד), נוהל אפיקומן ודיון מעמיק על ההבדלים שבין אליהו הנביא לסנטה קלאוס. ילדי הפרטי לא מאוד התרשם ממרכבת האש של אליהו, אבל התעניין מאיזה שמיים בדיוק הוא מגיע (של ישראל או של פה?) ושמח שלפחות בשבילו לא צריך ארובה אלא רק דלת וכוס יין (כי לנו הרי אין אחת כזו), ואתמול התאכזב בשביל כבודו על שאפילו אינו זוכה לכסא משלו ותהה אם ראינו אותו כשהגיע ומיד שעט חזרה אל חדרו להמשך האנדרלמוסיה הכללית שחגגה שם סדר משלה.
וכך התכנסנו לנו לעת ערב, ששה מבוגרים וחמישה זאטוטים (על הסקלה שבין חמש ושלושתרבע לתשעה שבועות) בקורת ביתנו הצנועה, לסדר פסח כהלכתו (כולל האחורים שבלעדיהם הרי אין סדר), בגרסת בוסטר 2010.
את בוקר יום האתמול ביליתי בקניות אחרונות, בישולים ועריכת שולחן הסדר כמיטב מסורתי הפרטית. אח"כ שבו גמדי הבית מיום עמלם בגני העיר, ומיד דרשו קיום מסורת פרטית אחרת, הלוא היא צפיה במיקי מאוס וחבריו (ואתמול בהתאם לרוח החג – מיקי מציל את סנטה קלאוס). וכך תוך ניצול קלף המיקוח נתאפשר לי לייצר מקלחת בזק, ואז נרגעו הרוחות, לרגע קט או שניים, עד שאמרנו ביי ביי למיקי וכולם נזכרו בעצם שהם מאוד רעבים.

לפני...

הגר התבייתה על קערת הביצים, אבל נאותה לבסוף להסתפק בקצת קיווי, ורק כשהחלה לטעום גם חרוסת ("לבד, לבד"), ושאר הילדים (שבינתיים הגיעו) גם הם החלו למרוד, מצאנו עצמנו במן קדם-סדר של ביצים ומצות ויין ענבים מלוא הכוס. וכך כבר נשבר המחסום, ובעודנו ממתינים לאחרוני המוזמנים, מזגנו קדם-כוס של יין גדולים, כשמסביב כבר צוהלת רביעיה קצת יותר שבעה ושמחה.
כיאה לנכר לאף אחד מן הנוכחים לא היו הגדות מבית אבא. ניסיונות אכזב לקבל קצת יחס יהודי מבית הכנסת השכן הובילונו חזרה אל הרשת ואסף כבר שבוע כמעט שב מדי יום עם עוד שתי הזמנות מודפסות וכרוכות בכריכת סיכות מפוארת וכך להפתעתנו גילינו שלראשונה לכולם יש אותה הגדה. כמעט בערגה התרפקנו על חיסרון התהיות הקבועות של "איפה אתם קוראים?" ו"באיזה עמוד אנחנו?", ואלמלא זעקות שבר שנשמעו מדי פעם מן החדר השני ונטישת אחד המבוגרים האחראיים את שולחן הסדר לטובת השכנת שלום עולמי, שדרשו בשובו שאלות עדכון, לא היינו זוכים לשמירת מסורת זו. אבל, הסדר כהלכתו קבל אי שם באמצע הקריאה קצת עצמאות משלו ואנחנו ויתרנו על לוחות הזמנים לטעימת החרוסת (שנבלסה להפליא אך הושמצה והואשמה במראה של כבד קצוץ. פוי), הביצה, המצה ושאר כרפסים (שרק בבייתי נחשבים כתפוחי אדמה ובשאר עדות הבוסטר נרשמו תנודות בין פטרוזיליה לחסה). גם הכוסות פשוט נמזגו והתמזגו עד אין קץ ואנחנו דילגנו והפלגנו אל המזון שבקצה הטקסט.
ילדינו ששבעו בטרם ויתרו על הספור והקריאה, בקשו שנקרא להם שנגיע לחלק המעניין וגם אז התקשו להפרד מהלגו והפיראטים לטובת חתיכת מצה. יאיר ויהלי (צוות החפשנים הראשי) נתבקשו שלא להציץ וכיאה לחינוך באמריקה תמנו ראשם היטב היטב (ובאמת בלי להציץ) בעוד המצה האמצעית מפליגה הרחק את מעמקי הבלגן שבחדר הילדים. אח"כ נרשמו אינספור בקשות לרמזים והכוונות שבסופם המצה נשלפה ונמצאה. מיד כמובן קמו ועלו דרישות רמות למתנה או לפחות קינוח, וכשהקקפוניה החלה להפריע למנה העיקרית, כבר לא עמדנו בפרץ – ילדי הבית זכו לשי המבטח ואנחנו זכינו לסיים המזון בנחת ובשלווה, לגלות כרגיל שנשאר עוד המון אוכל (כי אחרת באמת שאין זה פסח כהלכתו) בעוד מצת האפיקומן הזנוחה נשכחת לך בשקט ממתינה לסדר של אחרי שיגאל אותה.
אי שם לקראת אחת עשרה יהלי בקש לישון, וגם יאיר ואיתי לבשו פיג'מה, רק מלכת הלילה שלנו עוד נאבקה. את סדר הפסח האמיתי עשינו רק אחרי שהבית שקט ונדם, וקצת אח"כ גם אנחנו פרשנו לישון. רק שכנינו הדתיים מהדלת ממול עוד הנעימו בזמירות שלאחר הסדר במבטא אמריקאי כבד, ואנחנו נזכרנו בחד גדיא ואחד מי יודע שגם כמו אותה המצה נשתכחו ונמוגו בין הבלגן הכללי, לקינוח ולאדי האלכוהול.

...אחרי

חג שמח!

עוד משהו – בחיפושי אחרי מתנות האפיקומן התגלגלתי ברחבי חנויות הצעצועים של בוסטר וגיליתי שאף הן התעדכנו ברוח החג. בין ערכות מזון לפסח מפלסטיק לספרי חג מצאתי גם בובות אצבע של עשרת המכות. כל כך חביבות שעושה חשק... המהדרין שיגללו מטה באתר של Amazon, יגלו שמי שעדיין מתגעגע לפורים יכול גם לרכוש באותה הזדמנות סט מסכות וערכת צפרדעים תואמת. שיהיה. חדי העין ישימו לב שבובות האצבע (שעד לפני מספר ימים היו עדיין במלאי) נמכרו ואזלו עד לפסח הבא לבטח. מי היה מאמין שמישהו אכן קונה את זה. אמריקה כבר אמרנו?

יום רביעי, 10 במרץ 2010

שמש נצחית (לרגע) בראש (לא מאוד) צלול

ילדתי הרכה בת שנתיים. רכה אמרנו? גוש רצונות שעומד או צורח על שלו, דורש ובוחש "לבד, לבד" הומה ורוגש בחיוך מלאכי. ילדת האביב שלנו, שהבליחה אל עולם של ימים חמימים, מתקשה יחד עם כולנו להאמין שהחורף אמנם כבר מאחורינו, אבל האביב עדיין לא פה. בין הקור המקפיא לפריחה המשגעת, שתגיע מתישהו לבטח אי שם בערבות מאי, צפויים לנו עוד ימים קרים ובעיקר גשומים עד מאוד, ימים של המתנה, שיעוררו לבסוף את הטבע אל הירוק, המפעים עיניים ישראליות, הרגילות כל כך לחום ולחום של חמסינים, שלא יעלמו עד לחורף המקווה של השנה הבאה.

כבר שבוע לפחות שאסף יוצא את הבית בסוודר ומעיל גשם מתוך הכרזה, האביב כבר כאן, ושום דבר לא יזיזנו, אפילו לא טמפרטורות קרירות מדי וגשמי הברכה. שאר דיירי הבית עדיין השתרכו במעילי השלג, אבל יום השבת שבר את כולנו, המחשב מדווח משהו שבין שש לשמונה מעלות חיוביות להפליא, ושמש חייכנית ממלאת את אייקוני כל השבוע, והלב מתמלא שמחה.

טיול הבוקר מרטיט את הגר במצהלות שמחה של ילדה משוחררת מסוגר המעיל והכובע, ואני מוצאת עצמי שועטת אחר ילדתי הרכה בת השנתיים שאצה רצה לאורך הנהר כאילו אין כביש או מים או סתם עוברי אורח שאפשר להתנגש בהם בלי שום סיבה. הנהר שוב זורם, וניצני השייטים כבר יוצאים לאימון ראשון של בוקר ואושר גדול ממלא את האויר. יום שבת של שמש חמימה מפעים לא רק לב ילדה בת שנתיים וכל עכברי הבוסטר התפרצו מחוריהם אל החוץ השמשי, מחייכים, בעונג של יום ראשון של אביב. רוכבי האפניים ושאר האצנים שוכחים לנבוח עלינו החוסמים את דרכם בעגלה ובת שנתיים, מתענגים גם הם מהשמשיות החמימה שהפציעה לפתע.

וכך, אני והגאופיטים, שלפתע החלו להציץ ועוד מעט יחייכו אלינו בשלל צבעים וניצנים, מנסים לנער קורי שינה של חורף, להתמלא מרץ ולקבל סוף סוף החלטות. מיליון התחבטויות, לבטוטים ותהיות נוחתים לפתחי, כפרפרי אביב מתדבקים על חלוני, ואני שבקושי התעוררתי, מתקשה לברור בין הקש לתבן ולהחליט – חיי לאן? נו, טוב, לא הכל כה גורלי, אבל שזר ההחלטות מתגלגל והולך, צובר תאוצה לכדי כדור שלג הממאן להנמס למרות החמימות הכללית של השבוע האחרון. וכך בין ההחלטה הגורלית של הלשוב הקיץ ארצה או רק בשנה הבאה, נשזרות החלטות של גנים פה ובארץ, בתי ספר, קייטנות, יעדי טיולים ומה לא, כשהכל כמו דומינו יפתר וילך כשאמצא סוף סוף תשובה. ללמוד או לא ללמוד – זו השאלה, ובימים אלו ממש אני מנסה להחליט בין נפלאות ארצנו למנעמי אמריקה והמשא כבד על כתפי, ואני שבקושי התעוררתי כבר עייפה.

בינתיים כאמור חגגנו יומולדת וילדתנו ששבה מהגן התעלמה בהפגנתיות מהבלונים ושירי היומולדת, והלכה כהרגלה לראות קצת מיקי מאוס, גבור תרבותה החדש-ישן. וגם אח"כ עשתה טובה והועילה בקושי לפתוח את המתנה ורק באגף העוגה (שלא היתה cup cake) הסכימה להביע מעט התרגשות ולשתף פעולה.

אח"כ כאמור היינו עסוקים כל הסופ"ש בלהתרגש מהשמש, וביום ראשון יצאנו במסע קצר של שעה וחצי מערבה עם כמה חברים שנאותו לחבור אלינו במסע אחר המייפל ותהליך יצורו. כך מצאנו עצמנו בתוך יער של עצי מייפל (שעכשיו הם סתם עצים חשופים אבל עוד מעט קט ירהיבו לבטח ביופים את בעליהם ושאר דרי המקום), נהנים משמש חורפית (כן, כבר נמאס לכם, אבל לנו לא, עדיין), שותים קצת סיידר חם, צופים בsap (אותו נוזל מתקתק שממנו יופק אח"כ המייפל) מטפטף לאיטו אל דליי התיירים (בעולמנו המתקדם גם את הפרות כבר לא חולבים בידיים, וכך גם עצי המייפל מחוברים למערכת צינורות ענפה שמובילה את הsap ישירות למייכלי הסינון והחימום. והדליים? כאמור סתם רומנטיקה של תיירים מזדמנים), כשהילדים מתרוצצים בין לבין, מקפצים בין אבנים ועלים. אח"כ הוזמנו להתנחל על הדק המשפחתי לפיקניק שמשי, ואושר גדול מלא את בטטננו, כי מה עוד יכולנו לבקש?