שוב יבשה הדיו על המקלדת שלי. פוסט תאור חויותינו משבוע בלי אבא, אשר בילה שישה ימים כולל סופ"ש נגנז מקוצר היריעה, עודף העייפות והמחסור בזמן. עכשיו, ששב, מחשבותי מאותם ימים נטולי שינה (הגר החליטה לרייר את עצמה לדעת ולהתעורר כל שעה בערך עקב גדילת שיניים נוספת) נראים פטתים מה ואני מעדיפה להפנות אליהם עורף עד לספטמבר או אז צפוי לי עוד סופ"ש שכזה ולקוות שעד אז הילדים שלי כבר ישכיבו את עצמם לישון או לפחות יתמידו בשינה קצת יותר שעות ובפחות הפסקות. כי אחרי הלילה ההוא בו הגר התעוררה בשעה שתיים תוך סרוב עקשני לחזור לישון, ואחרי שמצאתי את עצמי בוהה איתה על השטיח במשך חצי שעה במדבקות שהגאון הדביקה לבד לבד בבוקר על הדלת, כשכל ניסיון מצידי לשפר עמדות (קרי מעבר לפוזה קצת יותר מאוזנת) נתקל בשאגות קרב, כנראה שנמוך יותר אי אפשר לרדת. עכשיו כשכתבתי את זה אני גם יודעת שיום אחד כבר אתבדה.
אחרי הפוסט הקודם, נדמה לי כי הרושם שנוצר היה בעיקר שרע וקשה פה, מהתוהים למה אנחנו עוד פה ועד המעודדים שבסוף נזכור לטובה. בימים קשים גם אני שואלת מה אנחנו עוד עושים פה. בימים אחרים אני זוכרת לראות הכל כחופשה אחת ארוכה. או אז צפים מראות אמריקה על כל הדרה. מהזוית האנתרופולוגית, אף פעם לא קל כי הרי לא באנו הנה להנות, אלא לחקור, לפשפש ולרחרח. אני מחבבת את הזוית הזו, היא מותירה לי אפשרות למבט חצי משועשע (כשאני זוכרת להשתמש בו).
בימים אלו של חוסר מעש חלקי אני מוצאת את עצמי בוהה מדי יום ב"מחוברות" (באדיבותם של גילי וynet). בלי קשר לתוכנית עצמה מתאפשרת לי פתאום הצצה משונה אל נופי ישראל ותל אביב שלנו בעודי יושבת על גדות הנהר הצ'רלס ומתמוגגת מהירק והאוירה. הרבה יותר יפה פה. אבל ליבי חצוי ולמרות הכעור שניבט מהמסך אני שוב מתגעגעת. הביתה.
בynet נדמה כי המדינה כמרקחה משפעת החזירים האופפת את ישראל, ואין לי לדעת האם אלו עוד כותרות של צהובון אינטרנטי או חרדה אמיתית. קצת אחרי המתח שאפף אותנו במאי בעוד כל אמריקה מטרטרת לנו לרחוץ ידיים (עכשיו כבר מותר לגלות כי בעוד אנחנו טיילנו בערבות קליפורניה בילה אחד מילדי גן הרווארד במיטה עם החזירים. השם שמור במערכת כסוד צבאי ועד היום אין איש יודע מיהו מלבד החולה עצמו), אני יכולה עתה להתרווח קצת בכורסא ולשמוח שאנחנו כאן. לא כי בעונת הסתיו השפעת החליטה לותר על אמריקה אלא כי נשמע הרבה יותר בטוח לחרדתית חיידקים שכמותי להעביר את החורף במדינה מתוקנת שלא תוהה אם כדאי בכלל לרכוש חיסונים. כי ממרומי מגדל השן של אמריקה נדמה שישראל קרובה הרבה יותר למקסיקו ההיא בה הכל התחיל. אני נזכרת בנוהלי הגן שדרשו מכל ילד חולה להשאר בבית שבוע אחרי שהחום ירד ומדמיינת את הורי ישראל בוהים בהנחתה הזו לשניה ורבע לפני או אחרי שנתנו אקמולי ושלחו את הילד לגן. כן, הזוי ובלתי אפשרי, אבל עם מחלות שכאלה יש כנראה שתי אפשרויות. או שחיים במדינה קומוניסטית ואז כבר מישהו ידאג לסגור אותך בכלוב ביתך עד יעבור הזעם, או שחיים במדינה שבה גם התושבים מנסים להתמודד ולעזור. האפשרות השלישית, הישראלית מה, כבר תעלה בחיי אדם.
בכלל מאז "מחוברות" בועתי הקטנה מעט נפגמת ואני נאלצת לרפרף על פני הynet ולגלות נפלאות עולם. אני מודה שחוץ ממחלות איני זוכרת הרבה, אבל נדמה שההיסטוריה היומיומית ממחזרת את עצמה בעצב, הרוגים, תאונות, טייפונים. אפילו הרדיו המקומי מתחיל לדון במוכנות בוסטר לאסונות טבעיים שכאלה. מי אמר שטבעי זה בריא?
ביושבי לנסות לסכם מחדש את קורות השנה הזו, בקצת יותר אופטימיות אולי, אני נוטה להתדרדר אל סכומים פופוליסטיים מהסוג האופייני לעיתוני השבת בארועים שכאלה. שניה לפני אני עוצרת ומוותרת, אבל מחליטה לקיים חוב ישן, בן שנה, וסוף סוף לאפשר מבט חטוף אל הגפרוריה. חלק מן התמונות כבר צולמו ממזמן מחכות לרגע החשיפה הגדול. אחרות עוד דורשות פה מרוק וצחצוח, מי יתן והערב אתמלא מרץ פלאים, הבית ימורק להפליא לכדי תמונות הז'ורנאל הדרושות (מה לעשות? כיאה לפולניה אמיתית, את הבלגן היומי אי אפשר לשחרר לדפי ההיסטוריה). מצד שני יש סכוי טוב שעצלות העייפות היומית תכריע את הכף ואוסף התמונות ישאר חלקי עד לפרץ הניקיון הבא מי יודע אי מתי.
רק חדר השינה שלנו נותר מיותם ומבולגן אל מחוץ לדפי ההיסטוריה. יום יבוא וגם הוא יצטרף אל הפנתאון השכונתי. אני מביטה בסלון של ערב אחרי שעבר תחת ידי גדוד הילדים היומי, מסתכלת שוב על התמונות, מחפשת את הדימיון.
בינתיים זכינו לביקור בית של צוות גנני העתיד של הגר. רק באמריקה מגיע כל הצוות הביתה לברר מה חברת החדר הכחול לעתיד אוהבת לעשות, לאכול, ולשחק. גן הקסמים מפעים בשנית.
אין מה לומר הרגשות פה מתערבבים לאין קץ. בחיים כמו בחיים אין שחור או לבן, בבוסטר אפילו השמיים היו היום אפורים (וכן אפילו הסווצ'רטים הוצאו מהארון אבל מחר כבר תפציע שמש חמה ולחה של 32 מעלות).
בפתחה של שנה שניה אנחנו קצת יותר ראלים, קצת פחות אופטימיים אולי באזורים מסויימים, אבל גם יודעים כבר לומר שלמרות הכל, יום אחד, כשנשב במרפסת התל אביבית שלנו, לפחות לחלק מהדברים נתגעגע, על חלק נצחק, ואת השאר נשכח באלגנטיות מה כאילו לא היו הדברים מעולם.
עוד משהו - היום הוא יום של סיומים. תם עידן הבברלי וגם יהלי פורש סופית מהגן של הרווארד ופונה אל המערכת החינוכית הציבורית שבודאי עוד רבות ידובר בה. קצת מוזר אך גם נעים. עכשיו באמת יש תחושה של סיום שנה. עד להתחלות החדשות ההן אי שם בספטמבר אנחנו נחכה לאורחינו הראשונים שיגיעו כבר מחר. ואחרי חודש של ווקנס משפחתי בודאי נשוב חייכנים ושזופים יותר לשגרת הסתיו הבוסטרית.
בימים אלו של חוסר מעש חלקי אני מוצאת את עצמי בוהה מדי יום ב"מחוברות" (באדיבותם של גילי וynet). בלי קשר לתוכנית עצמה מתאפשרת לי פתאום הצצה משונה אל נופי ישראל ותל אביב שלנו בעודי יושבת על גדות הנהר הצ'רלס ומתמוגגת מהירק והאוירה. הרבה יותר יפה פה. אבל ליבי חצוי ולמרות הכעור שניבט מהמסך אני שוב מתגעגעת. הביתה.
בynet נדמה כי המדינה כמרקחה משפעת החזירים האופפת את ישראל, ואין לי לדעת האם אלו עוד כותרות של צהובון אינטרנטי או חרדה אמיתית. קצת אחרי המתח שאפף אותנו במאי בעוד כל אמריקה מטרטרת לנו לרחוץ ידיים (עכשיו כבר מותר לגלות כי בעוד אנחנו טיילנו בערבות קליפורניה בילה אחד מילדי גן הרווארד במיטה עם החזירים. השם שמור במערכת כסוד צבאי ועד היום אין איש יודע מיהו מלבד החולה עצמו), אני יכולה עתה להתרווח קצת בכורסא ולשמוח שאנחנו כאן. לא כי בעונת הסתיו השפעת החליטה לותר על אמריקה אלא כי נשמע הרבה יותר בטוח לחרדתית חיידקים שכמותי להעביר את החורף במדינה מתוקנת שלא תוהה אם כדאי בכלל לרכוש חיסונים. כי ממרומי מגדל השן של אמריקה נדמה שישראל קרובה הרבה יותר למקסיקו ההיא בה הכל התחיל. אני נזכרת בנוהלי הגן שדרשו מכל ילד חולה להשאר בבית שבוע אחרי שהחום ירד ומדמיינת את הורי ישראל בוהים בהנחתה הזו לשניה ורבע לפני או אחרי שנתנו אקמולי ושלחו את הילד לגן. כן, הזוי ובלתי אפשרי, אבל עם מחלות שכאלה יש כנראה שתי אפשרויות. או שחיים במדינה קומוניסטית ואז כבר מישהו ידאג לסגור אותך בכלוב ביתך עד יעבור הזעם, או שחיים במדינה שבה גם התושבים מנסים להתמודד ולעזור. האפשרות השלישית, הישראלית מה, כבר תעלה בחיי אדם.
בכלל מאז "מחוברות" בועתי הקטנה מעט נפגמת ואני נאלצת לרפרף על פני הynet ולגלות נפלאות עולם. אני מודה שחוץ ממחלות איני זוכרת הרבה, אבל נדמה שההיסטוריה היומיומית ממחזרת את עצמה בעצב, הרוגים, תאונות, טייפונים. אפילו הרדיו המקומי מתחיל לדון במוכנות בוסטר לאסונות טבעיים שכאלה. מי אמר שטבעי זה בריא?
ביושבי לנסות לסכם מחדש את קורות השנה הזו, בקצת יותר אופטימיות אולי, אני נוטה להתדרדר אל סכומים פופוליסטיים מהסוג האופייני לעיתוני השבת בארועים שכאלה. שניה לפני אני עוצרת ומוותרת, אבל מחליטה לקיים חוב ישן, בן שנה, וסוף סוף לאפשר מבט חטוף אל הגפרוריה. חלק מן התמונות כבר צולמו ממזמן מחכות לרגע החשיפה הגדול. אחרות עוד דורשות פה מרוק וצחצוח, מי יתן והערב אתמלא מרץ פלאים, הבית ימורק להפליא לכדי תמונות הז'ורנאל הדרושות (מה לעשות? כיאה לפולניה אמיתית, את הבלגן היומי אי אפשר לשחרר לדפי ההיסטוריה). מצד שני יש סכוי טוב שעצלות העייפות היומית תכריע את הכף ואוסף התמונות ישאר חלקי עד לפרץ הניקיון הבא מי יודע אי מתי.
רק חדר השינה שלנו נותר מיותם ומבולגן אל מחוץ לדפי ההיסטוריה. יום יבוא וגם הוא יצטרף אל הפנתאון השכונתי. אני מביטה בסלון של ערב אחרי שעבר תחת ידי גדוד הילדים היומי, מסתכלת שוב על התמונות, מחפשת את הדימיון.
בינתיים זכינו לביקור בית של צוות גנני העתיד של הגר. רק באמריקה מגיע כל הצוות הביתה לברר מה חברת החדר הכחול לעתיד אוהבת לעשות, לאכול, ולשחק. גן הקסמים מפעים בשנית.
אין מה לומר הרגשות פה מתערבבים לאין קץ. בחיים כמו בחיים אין שחור או לבן, בבוסטר אפילו השמיים היו היום אפורים (וכן אפילו הסווצ'רטים הוצאו מהארון אבל מחר כבר תפציע שמש חמה ולחה של 32 מעלות).
בפתחה של שנה שניה אנחנו קצת יותר ראלים, קצת פחות אופטימיים אולי באזורים מסויימים, אבל גם יודעים כבר לומר שלמרות הכל, יום אחד, כשנשב במרפסת התל אביבית שלנו, לפחות לחלק מהדברים נתגעגע, על חלק נצחק, ואת השאר נשכח באלגנטיות מה כאילו לא היו הדברים מעולם.
עוד משהו - היום הוא יום של סיומים. תם עידן הבברלי וגם יהלי פורש סופית מהגן של הרווארד ופונה אל המערכת החינוכית הציבורית שבודאי עוד רבות ידובר בה. קצת מוזר אך גם נעים. עכשיו באמת יש תחושה של סיום שנה. עד להתחלות החדשות ההן אי שם בספטמבר אנחנו נחכה לאורחינו הראשונים שיגיעו כבר מחר. ואחרי חודש של ווקנס משפחתי בודאי נשוב חייכנים ושזופים יותר לשגרת הסתיו הבוסטרית.
